שילה משה

משה שילה

שם משפחה קודם: שליסל
תאריך לידה: 04/12/1907
תאריך פטירה: 15/12/1989
ארץ לידה: פולין
בת זוג: בלהה שילה

פיסות חיים
משה נולד בשנת 1907 בפולין, להוריו יעקב וחנה. שנה לאחר מכן עברה המשפחה הצעירה והתיישבה ב”אוסטן”, ברלין, אזור בו התרכזו רבים מן היהודים שהיגרו מהמזרח. לימים נולדו האח דוד והאחות קלרה.
פרנסת המשפחה היתה על עסקי קנייה ומכירה של ריהוט ישן וחדש לגלי הנזקקים.

פורצת מלחמת העולם הראשונה. תנאי חיים קשים גורמים לגלי חולי ומגפות. אחותו קלרה זה עתה נולדה, המשפחה כולה נתקפת בטיפוס, ובשנת 1918 נפטרת האם בשנת השלושים לחייה – ומשה אז בן אחת-עשרה בלבד.
זמן קצר לאחר מכן נושא האב את אחות אשתו. הבית, בית מסורתי, כורע תחת נטל הקיום. בית-הספר העממי, בשיטות הלימוד הנוקשות ולחציו של אבי המשפחה, מעוררים בנפשו הצעירה של משה רצון עז לצאת ולעסוק בפעילויות “משחררות”. וכך הוא מתחיל בעיסוקיו הספורטיביים.
בגיל שש-עשרה הוא מחליט לעזוב את הבית.

הרצון העז לדרך עצמאית משלו מביא אותו לעיר קאסל. בקאסל הוא מתקבל לעבודה בעסק מסחרי של משפחה יהודית אמידה. הוא מקבל אחריות, ותוך זמן קצר הופך להיות בן-בית במשפחה זו.
בקאסל מתגבשות אצלו שתי מגמות אישיות חזקות: היכרות וכניסה פעלתנית לנושא הציוני ופעילות ספורטיבית ענפה. הוא מתקשר לתנועת “הבונים” שהופכת עבורו “אבן שואבת” ללימוד הנושא הארץ-ישראלי. פעילויות הכשרה חלוצית ולימוד הרעיון הציוני יוצרים בו הכרה מחודשת ומתווים לו דרך חיים ומטרה. הרעיון הציוני-סוציאליסטי הופך לדגל אותו הוא יישא עמו בקנאות עד יומו האחרון.

לצד אלה הוא מתקשר לארגון “בר-כוכבא”. הוא מפתח פעילות ענפה בהתעמלות ואתלטיקה קלה. בהתמדה ובמאמץ רב הוא מגיע להישגים וכובש לו מקום ראשון כאלוף אזור “האסאן” לאגודות יהודיות בריצה למרחקים קצרים. לימים יציג לבניו ונכדיו קטעי עיתונות מאותם ימים.

שנות השלושים. באוויר ריחותיה הבאושים של התנועה הנאצית. קבוצות של צעירים מתארגנות לעלייה במסגרת הכשרות חלוציות.
משה עם חבריו מתארגנים בחווה חקלאית ללמוד עבודת כפיים וחקלאות ולהכשיר את עצמם לחיים חלוציים בארץ.

שערי הארץ סגורים. מותרת כניסתם של תיירים בעלי אמצעים לתקופה מוגבלת.
בתחבולות משיגים פעילי העלייה אישורי כניסה ל”תיירים”, וב-1931 מגיעה קבוצה גדולה של עולים מגרמניה לעין-חרוד.
ה”ייקים” מאוד מבוקשים. היותם אנשי תרבות ובעלי מקצועות והשכלה גבוהה – מעלים את קרנם.

הקבוצה מתפצלת וחלקה מגיע ל”נענה”, בשנת 1932.

קשיי הסתגלות, שפה חדשה, סביבה לא מוכרת, שממה ודלות… אך על הכול שורה רוח של עשיה ושמחת חיים, טעם ומשמעות.
קשיי פרנסה גדולים. מרחיקים נדוד. כל עבודה שפרנסה בצידה – ראויה. תקופות ארוכות מחוץ לבית… לימים יאהב להיזכר במגוון העבודות בהן עסק: במטבח לצבא הבריטי, במחצבה בבן-שמן, כאקונום, כפועל בים-המלח, בקואופרטיב “תחבורה” בתל אביב, ברצפות, במטעים, בלול, במשק הילדים ועוד ועוד – עד השתלבותו כמזכיר המועצה האזורית גזר.

בשנת 1938 הכיר את בלהה, רעייתו לחיים, אז גננת בקבוצת הילדים הראשונה בנען. המשפחה מתרחבת, נולדים שלושת הבנים ובתורם הנכדים.

העבודה במועצה האזורית הפכה לציר מרכזי של פעילותו. סוף שנות החמישים מקפלות בתוכן את המאמץ ההתיישבותי הכרוך בקליטת העלייה הגדולה. שורה ארוכה של מושבי עולים חדשים מספקים אין-סוף פעילות למזכיר הפעלתן. זכורות לנו כילדים הנסיעות המרובות בדרכי העפר מישוב לישוב, את המפגשים המרתקים עם אנשים זרים ושפות “משונות” ועיסוקיו של אבא בנושא זה.

לצד פעילותו במועצה היה בו רעב לפעילות ציבורית בבית, בנען. ולמרות שהיה פעיל רוב שנותיו – לא בא על סיפוקו המלא בנושא זה. רצה לפעול ולהשפיע יותר. שנים ארוכות נשא בעול התרבות בנען ובמרכזן חג העשרים וחמש.

כל שנותיו היה להוט לוויכוח הפוליטי וראה בו עיקר חשוב, מעשי ורוחני.

אהב מאוד לגדל צמח בעציץ ושתיל בגינה, וזכורה לנו מילדות גינת ה”דליות” המפוארת שלו.

המועצה האזורית היתה עבורו בית שני. כשהגיע לגיל פרישה התקשה מאוד להתנתק ונושאי המועצה עניינו אותו עד רגעיו האחרונים.

התקף הלב בו נפגע ב-1987 שינה אותו לבלי היכר, “הקפיץ עליו את הזקנה”…

הוא יישאר עמנו עם הרוח והלהט, עם האהבה והמסירות לצמחיית הבית, ועם האמונה הכמעט עיוורת בחיי הקיבוץ.

יהי זכרו ברוך!

המשפחה בנען.