לוקוב שרה

שרה לוקוב

שם משפחה קודם: קלוז’ינסקי
תאריך לידה: 29/06/1910
תאריך פטירה: 27/09/2002
ארץ לידה: פולין
בן זוג: אברהם לוקוב

פיסות חיים

“זהו שיר על נערה
המסופר מדור לדור
שיר של אמונה ברה
שמעתם פעמים אין ספור”…
(תמר שחם)

שרה לוקוב, לבית קולז’ינסקי, נולדה בשנת 1910. בהיותה בת שנתיים התייתמה מאמה.
בשנת 1921 עלתה עם אביה, שלושת אחיותיה ואחיה לפלשתינה.

שרה גדלה בשכונת בורוכוב, מצטרפת עם קבוצת נערים, חברי תנועת “הנוער העובד” להקים את נען, ב-1930.

לאחר המאורעות החליטה שלא לוותר על הרצון והחיידק שדבק בה להיות אחות ויוצאת ללימודים בברלין. בסיום הלימודים חוזרת ארצה ומשתלבת בעבודה כאחות בקופת-חולים.

בשובה, ברכבת, פגשה את אברהם וכך כתבה: “ישבנו בקרון שנינו, הבטנו אחד בשני, ופרצנו בצחוק. נוצר פתאום איזה קשר. בחור כל כך נאה, כל כך צעיר, כל כך מרשים ומלא הומור”…
לאחר נישואיה לאברהם גרה המשפחה בכפר “בהדרגה” (כפר מעש של היום) ונולדו שלומית ויורם.

בשנת 1942 מחליטה שרה לחזור עם הילדים לנען, בה ראתה את ביתה.
שנה לאחר מכן מצטרף גם אברהם לתא המשפחתי, ובנען נולד דידי.

עם שובה לנען עבדה בבתי ילדים, חדרי חולים ומאוחר יותר הצטרפה לעבודה במרפאת הצריף.
בשנת 1955 חנכו את מבנה המרפאה החדשה.

במלחמת השחרור היתה אחראית על בית החולים הצבאי בנען.

בשנת 1956 פוגע במשפחה אסון כבד, כאשר שלומית נהרגת בתאונת דרכים. כותבת שרה:
“היום המאושר בחיי, יום שמחתי הגדול, כאשר באת לאוויר העולם, הפך יום זה ליום פורענות ואימה”…

בשנת 1960 יוצא אברהם בשליחות חברת “מקורות” לניגריה. שרה והילדים מצטרפים מאוחר יותר.

ביולי 1964 מקבלת שרה את פרס “האחות המצטיינת” מטעם “קופת-חולים” ובשנות התשעים נכללת באנתולוגיה “נשים בישראל”.

לאורך כל השנים – בהגנה, בפלמ”ח ובמלחמת השחרור – שרה מדריכה אחיות צעירות מנען ומחוצה לה, עבודה שהיתה לה סם חיים ותו זהות.

כותבת שרה: “ב-29.6.98 מלאו לי 88 שנים. החלטתי סופית כי עלי להפסיק לעבוד במרפאה.
אזכור תמיד את האווירה הטובה לאורך כל השנים. עתה אני מבקרת וזקוקה לתשומת הלב שלכן, להסבר, ליחסכן הנפלא. אני מרגישה במרפאה עדיין בבית, שייכת, אבל איני מתערבת”…

מיד עם סיום עבודתה במרפאה הרגישה רצון וצורך לספר, לסגור מעגלי ופרקי חיים ולזכות ולממש את הספר בו כתבה:
“אני חושבת שבעבודתי כאחות עזרו לי מאד הסיפורים שידעתי לספר. כל אחד והסיפור שהולם אותו ומרים את המורל שלו”…

בסיום עבודתה, במסיבה שנערכה לכבודה, כותבות “בנות” המרפאה בלב גדוש:

לוקובנה יקירה
אחות בנשמה
אם האחיות
מוסד!!!

כן, שרה, במו ידייך, נשמתך, תבונתך הרבה ואהבתך – הקמת קיבוץ ואחר כך את מוסד הבריאות.
את היית מוסד הבריאות ומוסד הבריאות היה את.
ביום, בלילה, בחג ובמועד ובכל עונות השנה – היית כתובת נפלאה לאנשים.
לילות רבים מאוד במצבי חולי, משבר, מצוקה ואסון.
גם אותך פקד אסון נורא… ואין מלים לומר עליו…

אף על פי כן, התעשתת (כלפי חוץ) והיית לדוגמא ומופת לאחיות רבות בנען ומחוץ לנען, ש”עלו לרגל” אלייך לקבל הדרכה, ייעוץ, כיוון… והראיה לכך – “פרס קפלן” שזכית בו – ובכבוד!!

עבודתך, שרה, מתאפיינת בשנינות, זריזות, חריצות, היגיון, חכמה רבה, זיכרון מדהים וחוש הומור נפלא. הסבלנות שלך לכל אדם, לכל מטופל – מדהימה.
יכולתך להוסיף דעת וליהנות מכל יום עיון, מכל פירור מידע – היתה סגולה שאין לצעירים ממך בגיל.

שרה, את אחת ויחידה ונדירה!
זכינו בך ואנחנו גאות על כך ואנחנו מכבדות אותך כל כך!
ועתה, משגמלת בלבך להקדיש את עתותייך לעצמך, לרצונותייך ומאווייך – אנחנו מאחלות לך שתספיקי להגשים כמה שיותר!

אנחנו אוהבות אותך ומודות לך על הטוב שהענקת לנו, על שהיית לנו.

תודה בשם דורות רבים של ילדים, נערים, חברים והורי חברים.

היית לנו תמיד אחות…

*

ינעמו לך רגבי אדמת נען…