שטרנפלד רחל

רחל שטרנפלד

תאריך לידה: 27/03/1919
תאריך פטירה: 12/09/2014
ארץ לידה: גרמניה
בן זוג: גדעון שטרנפלד

פיסות חיים
בחרנו להביא מתוך קורות חייה של רחל, שכתבה בעצמה לנכדיה וניניה בהיותה בת 77:

נולדתי בשנת 1919 בעיר קלן על יד נהר הריין בגרמניה.
היינו שבע בנות ובן אחד להוריי הנהדרים. היינו בבית שומרי מסורת. אבי ז”ל הלך כל בוקר לבית הכנסת, גם בערב וכמובן גם בשבתות. אבי היה סוחר ברזל, אימי דאגה כמובן, למשק בית גדול. עזרנו לה הרבה בכביסה מאחר שמכונת כביסה לא הייתה. היינו מחונכים היטב.

בגיל שש התחלתי ללמוד בבית ספר עממי יהודי. היו בערך אלף ילדים. למדנו את כל המקצועות, ובכיתות הגבוהות גם צרפתית ושיעורי דת יהודים. היו מורים טובים מאוד. הייתה משמעת. בגמר בית הספר קיבלתי מילגה לבית ספר תיכון מממשלת גרמניה.

ב-1933 סיימתי את בית הספר העממי. באותה השנה עלה היטלר עם מפלגתו הנאצית לשלטון, וליהודים התחילו חיי גהנום. קראו לי בבית הספר התיכון והודיעו לי שאין מלגות לילדים היהודים. למחרת הלכתי לבדי למשרד הקהילה היהודית וביקשתי למצוא עבודה. למזלי, והודות לתעודות הטובות שלי, מצאו לי עבודה אצל עורך-דין יהודי.

אסתר כצנלסון הייתה שליחה מטעם הקיבוץ בעיר קלן, כל יום באה לביתי ודיברה עם הוריי. יום אחד, כשהמצב עם הנאצים החמיר, אבא הסכים וחתם שאני אצא עם עליית הנוער לעין-חרוד.
לאסתר הוא אמר: “את לוקחת לי את הכי טובה”.

ב-9 במרץ 1936 קיבלתי בנס סרטיפיקט, ועליתי ברגע האחרון עם עליית הנוער ב’ לעין-חרוד.
גם סבא גדעון (בובי) עלה באותה חברה. אני הייתי מגיל שמונה ב”הבונים”. הפרידה מההורים הייתה מאוד קשה, כי הרגשתי בלב שלא אראה אותם יותר.

בעין-חרוד קיבלו אותנו מאוד יפה. כל חברי עין-חרוד עם ילדיהם באו לתחנת הרכבת וליוו אותנו לחדר-האוכל.
כולנו שרנו “ארצה עלינו”. נתנו לנו בתים יפים ומורים טובים. סבא בובי עבד בנגריה ובטרקטור, אני עבדתי במשתלה. למדנו מהר עברית. היו לנו יחסים נהדרים עם בני עין-חרוד והוריהם. הם עזרו לנו להתגבר על הגעגועים להורינו,
ובאו בלילה לנחם אותנו.

שנה אחרי שעזבתי את הוריי, ברחו הוריי עם שתי אחיות שלי לבלגיה בלילה, לבריסל. אבל הנאצים הגיעו גם לבלגיה וארנה ובטי, אחיותיי עם הוריי המסכנים ז”ל נשלחו לאושוויץ – רק בטי שרדה.

עד היום, אני מתעוררת בלילות ורואה את הוריי ז”ל על יד המשרפות באושוויץ. לעולם לא אשכח את השואה.
לא נשכח ולא נסלח! גם אחותי ארנה, התאומה של אחותי בטי, נשרפה באושוויץ יפה וצעירה.

ב-1938 יצאנו לחולתה לעזרה. עבדתי בסיקול אבנים ובדיג באגם החולה עם הבחורים בלילה. העבודה הייתה קשה מאוד, היינו עניים מאוד, אבל הרגשנו טוב.

ב-1940 עוד הודענו להוריי על חתונתנו, וב-1942 הודענו להוריי היקרים שנולד ארנון, ז”ל. יותר לא היה לנו קשר וגורלם היה מר מאוד. ארנון היה יפה להפליא.

ילדתי אחר כך את דני ב-1946. כמעט ילדתי את דני ב”סיבוב בילו” כי האנגלים לא נתנו לעבור גם לאמבולנסים.
ב-1951 נולדה לנו בת יפהפייה וקראנו לה יעל, להזכיר את השם של סבתא הילדה.

סבא בובי חלה בסתימת עורקים, וב-1980 הוא מת מדום לב אצלנו בדירה. יהי זכרו ברוך. לא נשכח אותו.
נשלים עם מה שאי אפשר לשנות.

ב-1989 ארנון חלה בסרטן הריאות. היינו עם ארנון עד הרגעים האחרונים של חייו היקרים. הוא נפרד מכולם.
השאיר אותנו ב-6 בבוקר עם דמעות רבות וכאב לב לכל החיים. נשתדל להשלים עם מה שאי אפשר לשנות, תמיד נזכור אותו עם הנשמה הטהורה.

60 שנה אני בישראל, בקיבוץ. עבדתי במשתלת פרחים, בגן הירק בפרדס. עשרים שנה עבדתי כגננת.
עבדתי גם עם מתנדבים באולפן בתנאים קשים. היו לי קשרים טובים איתם. גם דני מצא את תקווה אשתו באולפן בו עבדתי. אחר כך ניהלתי את המרכזייה הטלפונית. דאגתי מאוד לחיילים. הייתה מלחמת יום כיפור. כל בוקר מוקדם התקשרתי ומסרתי ד”ש למשפחות.

בובי ואני עברנו הכול ביחד. מצאנו הרבה נחמה בילדים.

באהבת הילדים, הנכדים והנינים אני מבורכת. תודתי לכם יקרים שלי! מאחלת אני לכם אהבת בנים ונכדים, כמו שאני זכיתי מכם. זו עזרה לי להתגבר על השחור בחיים. יהיו לכם שנות זוהר בעתיד וימי שלום ובריאות.
תחיו בידידות ובאהבה. עם כל אהבתי מלווה אני את דרכיכם.
תכבדו את הזקנה באדם, כי גם אתם לא תישארו תמיד צעירים.

סבתא רחל.