פלמן משה

משה פלמן

תאריך לידה: 30/04/1907
תאריך פטירה: 11/05/1945
ארץ לידה: ישראל
בת זוג: שרה פלמן

 

פיסות חיים
…משה היה בשבילנו לא רק חבר אלא מחנך. כזה היה לרבים מתוכנו, לא רק לאלה שהיו צעירים ממנו ושהיו חניכיו בתנועה, אלא גם בשביל חבריו בני גילו וחבורתו.

משה היה מופת מחנך של האיש הבונה, של היהודי הצעיר הבונה, של הפועל הבונה, של האדם הבונה את החיים. הוא היה הטיפוס הטבעי של המיישב, היוצר ישוב עובד.

משה היה כולו איש בנייה, יש שידע יותר מכולנו את הסוד איך לבנות את החיים, איך לבנות את הקיום, איך לבנות לאדם את הסביבה, איך לבנות לחברה את המסגרת, את כל שפע הפרטים שמהם מצטרף בנין החיים. הוא היה הטיפוס של המיישב, היוצר יישוב עברי. ומפני כך עלה וצמח ונתגלה משה בתוך תנועתנו, שמהותה העיקרית היא תנועה של יצירת ישובים. ובשל כך היה לו כה טבעי קיבוצנו – הקיבוץ המאוחד – על מגמתו ועל נשימת אפו, וכל כך בשלמות חי אותו.

…ובנען היה משה משום יוצר בראשית. אין ערך קיים בערכי החיים שמשה לא הניח לו את היסוד. מן היום הראשון מן היתד הראשונה, מן הצריף הראשון, הנסיעה הראשונה, מן התוכנית הראשונה. במשך שנים רבות רבות היה הוא בנען האיש של הקרקעות, של המים, של הענפים החדשים, של בית התינוקות.

מי לא יזכור ברטט ופליאה כיצד ידע משה עוד אז, בעודו נער כמונו כולנו ובטרם היותו לאב, לטפח ולבנות מתוך חוש אבהי, אולי גם אמהי, את בית התינוקות הראשון שלנו. הן הוא היה העוזר והמדריך של המטפלות הראשונות בנען, ובמשך שנים הנושא והתומך של ועדת החינוך.

מילדותו ניחן משה בתכונות של אבהות, של טיפוח, של פרישת כנפיים, של נתינת חסות. בסגולות נפש של מעודד, סועד ומרגיע, אלה התכונות אשר ידענון תמיד רק אצל האיש הבוגר, שבע הניסיונות, והן באו לו באורח של אינטואיציה פנימית, היו לו חושים טבעיים אשר עשוהו לאפוטרופוס טבעי ולאב לכל דבר.

ועוד תכונה הייתה בו והיא עיקרית למיישב ארץ, למיישב שממה – אופטימיות עמוקה. לא אופטימיות קלה שאינה רואה, או מתעלמת מן הקושי והסיבוך הצפויים בדרך, אלא זו שמאמינה בכוח האדם, ועוד יותר בכוחו של קולקטיב האדם לגבור עליהם. אינני זוכר את משה ברגעים הקשים ביותר שיפול לתוך ייאוש, שיעמוד בפני קיר אטום. תמיד האמין שימצא מוצא. הייתה בו נטייה להאמין בכוחות החיים עצמם, שהם טומנים בחובם את המוצא מן המשבר, מן הסבך. לפעמים היה אפילו בלתי מובן בינינו, בנטייתו לדחות דברים קשים, בהאמינו, כמעט בדרך פטאלית, שהמוצא יימצא, שמוכרח להמצא.

…משה היה חי את חיי הקומונה כאילו נולד בה וכאילו היה בן הדור השני בה. הוא היה מבורך באותה התכונה אשר כל כך זקוקה ונחוצה לנו לחיי קומונה. משה היה איש חכם ופיקח. לא היה איש הקצוות ולא איש הקיצוניות. הוא היה איש של הגמישות המבורכת, של החיוניות הערה. לעיני משה לא עמד מעולם האדם כאדם מופשט או החברה ככלל טוטלי. תמיד ראה את האדם החי, על חולשותיו ועל החיובי שבו, ומפני כך היטיב להבין את החבר, ומפני כך היה איש סודם של רבים.

…משה היה אדם מרובה צדדים וכולל ואם גם לא היה איש מלומד ואיש הספר, הנה היה איש תרבות. תרבות טבעית, תרבות הנפש. היו לו אוצרות הכרה ותבונה ותחושה לכל גילויי החיים, כי לא בלימוד והשכלה בלבד נקנית התרבות האמיתית ובזה היה משה מופת למקורו, לקרקע גידולו – לתנועת נערים עובדים, פרולטריים בארץ והיה בזה עידוד ואמון, לעליית האדם העובד וליכולת עלייתו כי אין סייג ליכולת האדם לעלות.

(מתוך “לחברים” 12.5.1950 – במלאות חמש שנים למותו)

כניסת חברים
דילוג לתוכן