רוסק מנחם

מנחם רוסק

תאריך לידה: 01/07/1920
תאריך פטירה: 21/08/2000
ארץ לידה: פולין
בת זוג: חנה’לה רוסק

פיסות חיים
מנחם נולד ב-ט’ באב 1920.

אנו מביאים כאן את סיפור חייו של אבא, כפי שסיפר לנו בעת האחרונה.
הקטעים לקוחים מתוך סרט שאנו עוסקים בהכנתו, בו מביא מנחם את תמצית סיפור חייו ואת המשמעויות שיצק לתוכם.

וכך הוא פותח:
בגיל 12, בכפר חיטין, היתה הפגישה החקלאית הראשונה שלי. חרשתי, זרעתי, דשתי בגורן, זריתי ברוח.
בסוף כיתה ח’ עברתי לבן שמן. עבדתי ולמדתי שם שלוש שנים. הייתי כבר חצי פועל.
סחבתי שקים של שמונים ק”ג על הגב למרחק גדול.

כשגמרתי את בן שמן הייתי בן שבע-עשרה ואז הייתי צריך להגשים. בעין חרוד היתה הכשרה של “הנוער העובד”. הייתי שם שנה, ומעין-חרוד הגעתי לנען. זה היה בערב חג הסוכות. לא היה איפה להשכיב אותנו. ישנו על השולחנות של צריף התרבות.
– זאת היתה קבלת הפנים שלנו בנען.
כאן הכרתי את חנה’לה. גרנו באוהל משפחתי ליד חדר האוכל. אחר כך נולדו אסיק, יפתח ושרה’לה.

יום אחד זימנו אותי לצריף המזכירות הישן. הכול היה סודי. בצריף היו אברהם יפה ואברהם נגב.
הם בחנו כל אחד ושאלו אותו לאן הוא רוצה ללכת – לפלמ”ח או לצבא הבריטי. אני אמרתי שצריכים להילחם במקום, להילחם על האדמה שלנו. היינו מוכנים לכול, כולל להיהרג.
חברים נפלו, זה כאב, אבל השתדלנו להתעלם מזה. המטרה היתה לנצח במלחמה.
בדרך כלל חברות נוצרת כשאתה ברגעים קשים מאוד, על סף חיים ומוות. אתן דוגמה מאוד אופיינית: ג’ימי היה מ”פ בגדוד החמישי והוא נפל בקרב. היינו בשטח, כשחזרנו נודע לנו שהוא נפל, קיבל כדור בלב ונפל… מה יכולנו לעשות – המשכנו…

אותו דבר הרגשתי ביחס לרצח של רבין, שכאילו הוא נפל במלחמת העצמאות, כלומר בקרב.
היו כל מיני שלבים במלחמה הזאת. הגדוד שלנו קיבל משימה לתפוס את המשלטים של שער הגיא ולהבטיח שהדרך לירושלים תהיה פתוחה. ירו עלינו בתותחים וגם נפצעו ונהרגו אנשים, ואני הייתי צריך להחליט אם עוזבים את המשלט או נשארים עליו, למרות הנפגעים.
אני לא יכול להעיד על עצמי, אבל אני יודע שהעידו עליי שהייתי קר רוח.
היה לי סיפוק גדול מאוד משום שידעתי שאנחנו והיחידה שלנו – “הראל פלמ”ח” הבטיחה את הדרך לירושלים, וזאת הרגשה רצינית מאוד עד היום.

אני שייך לאנשים שמגשימים: אני יהודי ואני ציוני. אני חי את העצים, את השתילים, זה נורא טבעי בשבילי. תעיר אותי באמצע הלילה, אני אגיד לך את כל שיטות ההרכבה והטיפולים השונים בעצים. זה בעצם האחיזה שלי וחשוב שלכל אחד תהיה אחיזה.
הייתי מחנך של כיתות בבית הספר. הקמנו גן ירק ולול – הכול מתוך מגמה לעשות מילדי היהודים חקלאים, עובדי אדמה, קשורים לאדמה, קשורים למולדת.

הייתי תקופה קצרה מזכיר. אני זוכר שעשינו מאמצים לעבוד עבודה עצמית. הקיבוץ בעיניי בנוי על התנדבות – זה מה שאני חושב. בכל מקום שאין בו איש – תהיה אתה האיש.
זו ההשקפה שלי וככה נהגתי. אני חושב שאני נאמן לעצמי. יש לי עקרונות ואני נאמן להם.

עברנו במשפחה תקופות לא קלות. איבדנו את יפתח וזה היה מאוד קשה בשבילי, בשביל חנה’לה, בשביל כולם.

כיום אני מרגיש שהגשמתי כמה דברים ועשיתי מה שחשוב לא רק לי אלא לארץ הזאת, לעם הזה.

אני משלים עם המצב הכללי שלי, האישי והגופני. כל יום אני עושה חשבון מה כבר היה, מה עוד יש לעשות ובעצם מסתבר שעשיתי כל מה שאפשר לעשות.

אני דואג עכשיו לנכדים, מתעניין מאוד בהתפתחות שלהם.

זה קשור להמשכיות, כמו בצמח, ככה באנשים החיים, עם העתיד שלנו…

*

הדברים האלו, שנאמרו מפיו של אבא בעת הכנת הסרט, היוו את תמצית חייו:
עבודת האדמה, הקשר לארץ והרעות.

מחבקים אותך: אמא, ילדיך, הנכדות, הנכדים והנינות