רוזנבלט דוד

דוד רוזנבלט

תאריך לידה: 17/07/1912
תאריך פטירה: 10/09/1965
ארץ לידה: גרמניה
בת זוג: גיזה רוזנבלט

פיסות חיים
נפגשתי לראשונה עם דוד בהכשרה בגרמניה, והוא אז בן שמונה-עשרה. התנועה החלוצית שם היתה קטנה ורוב חבריה היו בני יוצאי מזרח אירופה. דוד היה מהמעטים שהגיעו לתנועה ולהגשמה חלוצית מיהודים אזרחי גרמניה מדורות. ספורים היו בגרמניה יהודים פרוליטריים, בעלי מלאכה ועובדי עבודת כפיים. משפחתו של דוד היתה משפחה פרולטרית, במובן הבלתי מקובל אז לגבי יהודים.

בהכשרה היה דוד חביב ומקובל על כולם, למרות שהיה הצעיר בכל חברי ההכשרה. הוא לא שייך עצמו לאותה קבוצה שכונתה אז “קיבוץ עלייה ה'”, משום שרצה לעבור עוד הכשרה חקלאית נוספת, בהולנד.

אנחנו עלינו, והוא עבר להולנד לעוד שנת הכשרה חקלאית. באפריל 1933 הגיע דוד ארצה.
אני הייתי כבר שנה בנען, ודוד מתוך קשרי החברות שנטוו בינינו בהכשרה, הגיע אף הוא לנען.

כבן הכי צעיר במשפחה ראה עצמו בכל זאת אחראי עיקרי לגורל הוריו שנשארו בגרמניה.
בניגוד לרבים מאיתנו, חש דוד חרדה גדולה לגורל היהודים, והוריו בתוכם, שנשארו בגרמניה הנאצית.
מיד עם בואו החל בטיפול להעלות את הוריו ארצה ולנען. בעקשנותו הצליח דוד, לאחר זמן לא ארוך, להעלותם ועל ידי כך להצילם מגורל יהודי גרמניה. דוד לא שכח לטפל ולדאוג שאביו בבואו ימצא כאן מקום עבודה.
טיפל בהבאת מכונות לסנדלריה, כדי להקל על אביו את חבלי הקליטה.

משבאו הוריו, ואבא הביא איתו מכונות לסנדלריה, לא רצה דוד להשאירו יחידי במקום עבודה זה, בבעיות הקשות שהיו אז סביב עוני שבהנעלה, בקשיי שפה והסתגלות. הוא נסע להכשרה לסנדלרות בבית השיטה, בה היתה סנדלריה מקצועית, ושנים מספר עבד במשותף עם אבא.

דוד גילה נכונות למלא כל עבודה בלתי מקובלת, שעה שהמשק והחברה נזקקה לה. הוא עבד בענף המספוא, שהיה אז בראשית דרכו, על כל קשיי הפרימיטיביות, חוסר הניסיון והיעדר כל כלים מתאימים. כך עבד תקופה ברפת, בתנאים קשים של אותם ימים. עבד זמן מה במאפיה, כאשר לא נמצא לנו אופה, למרות שלא היתה לו כל הכשרה מוקדמת לכך.

בראשית צעדי “מפעלי מתכת”, נכנס דוד לעבודה ביציקה. בפינת עבודה לא מהכי קלות ונוחות.
בעבודה זו התמיד עד סוף ימיו. ותמיד במסירות ובנאמנות. ולמרות שהיו לו לא מעט משברים נפשיים וקשיים פיזיים, תמיד הכריעה האחריות המושרשת בו והוא התמיד והמשיך.

שיחות רבות היו לנו משך שנות ידידות עמוקה. רובן של השיחות נסבו לרוב על דרכו של הקיבוץ ובעיותיו החברתיות.
ניכר היה בו תמיד ששאלות אלה נוגעות לו עד עמקי ליבו, ומאוד הציקה והכאיבה לו כל תופעה שלילית בחיינו.
בפניו היה קשה לסנגר על חולשות של חיינו הקיבוציים, ההתבגרות וחבלי הילדות שלנו.

יוסף קלעי