סנזרליכט ברל

ברל סנזרליכט

תאריך לידה: 06/06/1908
תאריך פטירה: 03/03/1935
ארץ לידה: אוקראינה
בת זוג: רחל (לימים: מטהבס)

פיסות חיים
האמנם נגדע ברל מאתנו?…
בן אוקראינה, שעבר מילדותו את מוראות הפרעות של פטלורה ואחרים.
יתום בין אלפי יתומים, ללא מחסה ומופקרים לרעב.

מילדותו, עוד בן עשר, והוא כבר סוחב בעול העבודה כשוליה במקצוע, מתפרנס בעצמו.
אחר כך בבתי היתומים מטעם הג’וינט, בהם מרוכזים מאות יתומים שמתכוננים לשולחם לארצות שונות, זרות.
ברל עמוס הסבל מכיר בנפשו צורך במולדת, בקרקע, במקלט לעם המדולדל, ודוחה בבוז כל הצעה של ארץ זרה, והוא נרשם על מנת לעלות לארץ ישראל דווקא.

בשנת 1922 הוא עולה ארצה ועמו עוד ארבעים ושניים ילד.
אין לתאר את שמחת הפדות שממלאת את לבו. מזדקף לאור השמש המחממת ובנפשו גאות אל עולמו החדש. הנהו בכפר הילדים שבעמק-יזרעאל. ספסל למורים ועבודה. ברל מתבלט בתפיסתו הבהירה, כובש בהשפעתו את החברה הצעירה.

מתבגרים הילדים ונהיים לנערים. תסיסה בקרב הלבבות. שמועות מרחפות בחלל על ארגון נוער עובד, על יצירת הסתדרות נוער חקלאית בעמק. ברל מלכד את חבריו. קם סניף ראשון והוא לוחם על פעולה חופשית בכפר.

מתקרבים ימי היציאה. לאן? האם יתפזרו לכל פינות הארץ…
טבע העמק בישובי הקבוצה מושך את הנערים, מסמן דרך. ברל מתמסר לרעיון הקבוצה.
מעדיף את הכפר על העיר. מדבר על חיים משותפים, על חיי קומונה, על חקלאות.

בשנת תרפ”ז יוצאת הקבוצה הראשונה של הנוער העובד לעבודה במושבה, בפתח-תקוה.
ברל כולו שופע מרץ, חי בכל שאלות הקבוצה: גזבר, אקונום. אבל חוסר עבודה מתמיד.
שכר של 10 גר’ ופחות מזה ליום עבודה, כלכלת רעב – משרים ייאוש. רבים עוזבים.
נשאר גרעין של שמונה חברים, והוא ביניהם – נאמן לכתחילה.
לאט-לאט מצטרפים עוד ועוד. עוברים לשטח יותר רחב בשכנות עם גבעת-השלושה.
מתחילה דאגה למשק עזר. ברל רץ יחף בדרך החולות לתל-אביב וחזרה, ל”מרכז החקלאי”, לבנק הפועלים ולמזכירות “הנוער העובד”. מביא על שכמו בחוזרו פרודוקטים ואספקה.
ופה, בפנים קבוצה קטנה, צרה, והספקות אוכלים.

עולה וצף רעיון האיחוד עם קבוצת “הנוער העובד” ברחובות. ברל מפקפק תחילה אבל מיד מרגיש בערך הדבר ומסייע להגשמה. ובלילות הקיץ היפים, לאור הירח, הנה נשמע קולו היפה, החודר, המלווה את צלילי המנדולינה, שם, במורד הגבעה שליד בית הכנסת ברחובות. מפעם לפעם הוא מביא שירים חדשים, מלמד ולומד, יועץ ומדריך.
ובינתיים עוברים אל השטח, הסמוך לפלוגת עין-חרוד, שבאותם הימים היא גבעת-ברנר.

ברל עייף מתפקידים, מתמסר לעבודה. עובד בכל עבודות המעדר הקשות ובנטיעה.
ביום בהיר אחד וברל חש זעזוע קל בלב, אך ממשיך לעבוד. ברל ממשיך לעבוד והוא ער כבתחילה בכל השאלות, והימים ימי הצטרפות הקבוצה ל”קיבוץ המאוחד”.

עוברים לנענה ולברל נמסרת הנהלת הפרדס. הוא כולו בבניין המשק, חבר בוועדה המשקית, התקציבית.

המחלה עושה את שלה והרופא אוסר עליו את העבודה, גם את השירה. הוא נשלח לווינה לניתוח אבל חוזר בלי ניתוח, כי לבו חלש מדי. ברל אנוס לעבוד עבודה משרדית. מפעם לפעם מקבל התקפות לב.
הוא אינו מתייאש. הוא שומר על בהירות נפשו, מעורב בבריות, מתגבר.

מתקרבים ימי י”א באדר של שנה זו וברל, שלא היה עוד בגליל העליון, מתכונן לעלות ולראות את צפון הארץ, את החולה, להשתתף ב”יזכור” של אנשי העבודה וההגנה. אבל ימים מועטים לפני העלייה הוא נופל למשכב, נאבק עם מר המוות, נאבק קשות…

ברל לא רצה במוות, הוא ידע מה טעם יתמות והוא לא רצה בגורל זה לילדתו, לדליה הקטנה.
אבל הגורל לא רצה והוא נגזר מאתנו. נגזר לנצח ונענה כרתה לו קבר ליד שני קברים צעירים לחברים שהלכו מאתנו לפניו. בן 26 היה במותו. שלוש-עשרה שנות-חיים בארץ ושמונה מהן בחיי הקבוצה.

דב פורטנוי (מתוך “ביטוי מבפנים” אפריל 1935)

* * *

מתוך העלון “לחברים” ביום השנה, 20.3.36

שנה כבר מאז שכלנו את ברל.
רק מועטים מתוכנו זכו להכיר את ברל הער, המסור, הנושא בעול, אשר לו חלק רב במפעלנו, אחד הראשונים אשר נשא עוד בתוכו לפני היות הקבוצה את מאווייה ותקוותיה.

*

יליד קובל, פלך ווהלין, אשר עלה ארצה לפני שלוש-עשרה שנה עם קבוצות הילדים מאוקראינה, לאחר חורבן המלחמה העולמית.

בתחילה היה בירושלים, ואחר כן העבירוהו לכפר ילדים שבעמק יזרעאל.

אחד הנערים הערים ביותר בחברת הילדים. בין מכווני הדרך.
פעיל בהקמת סניף “הנוער העובד” בכפר ויוזם קבוצת “הנוער העובד” על שם כפר-ילדים “גבעת המורה” שנסתיימה בהליכת עשרים ושניים בוגרים לפתח-תקוה, ואותה הדרך האחראית הובילה בגלגולים רבים לנענה, לחיי עבודה ושיתוף.

שמונה שנים חי אתנו ברל בקבוצה. עבר את כל הגלגולים מראשיתה: פתח-תקוה, רחובות, על יד גבעת ברנר, נענה. וכאן, עם ראשית המעבר לחיי קבע, חותך הגורל האכזרי בינינו והוא נלקח בדמי ימיו.
נדמה שרק יום חלף מאז.

שלוש שנים רצופות התאבק עם מחלתו האכזרית, ובכל זאת גם בתוך מחלתו ידע להיות מעורה בשאלות חיינו החברתיים והמשקיים. ער, עליז ושמח מטבעו ידע ברל להתגבר גם במצבים הכי קשים בקבוצה ולפזר את המחשבות השחורות שהתקדרו אצל חברים, ושאף לאחדות.

עד הרגע האחרון נשא בחובו את האמונה ליצירת הקומונה הגדולה, הרחבה, וכמה רצה לראות במו עיניו את התגשמות מאווייו וחלומותיו אשר כל כך הרבה הקדיש להם – הכול…

בעיניו הבהירות הובעה תפיסה מהירה ופקחות של חבר נבון ומסור לדרך שהתווה לחברה, למשפחה, לדליה הקטנה – אשר בה ראה את מקור האושר והסיפוק הנפשי לחיי משפחה, ואשר כעת דובבות שפתיה הרכות מפעם לפעם וקוראות לאבא אשר צריך כאילו לחזור מרחוק, מרחוק… וקשה לספר לה את האמת המרה, קשה עד מאוד.

ברל, תמיד נזכור אותך ותהיה שמור בליבותינו לעולמי עד.

דב.