ויקסלבוים חיה

חיה ויקסלבוים

שם משפחה קודם: פוטש
תאריך לידה: 20/07/1915
תאריך פטירה: 11/04/1986
ארץ לידה: גבול פולין-רוסיה
בן זוג: יעקב ויקסלבוים

פיסות חיים
חיה נולדה ב-1915 בעיירה קטנה בגבול פולין-רוסיה, באזור שסער מקרבות משך שש שנים.
היו אלה שנות סבל ורעב.
מצעירותה קיבלה חינוך עברי-ציוני ולמדה בבית ספר עברי “תרבות”. ההגשמה הציונית היתה המשך ברור לחינוך שקיבלה ומגיל צעיר היתה חברה בתנועת “החלוץ הצעיר”, שם היתה פעילה ונמרצת והיתה בין הבולטות בסניפה.
בת 19 עלתה ארצה החלוצה והצטרפה לנען. כאן עבדה בקשות שבעבודות תוך שהיא עומדת על זכותה לעבוד בשדה ואף בסלילת כבישים.
במקביל המשיכה ליצור בסתר כדי לתת ביטוי לרגישותה הרבה.

כאשר הושמעה הקריאה לגיוס לצבא הבריטי היתה בין ראשוני המתנדבים וכדרכה דבקה במקצוע “גברי”: נהגת משאית ב-א.ט.ס. שעות העבודה הארוכות עם המשאית לא סיפקו אותה והיא הפכה לרוח החיה בין המתנדבים תוך שהיא מארגנת פעילויות תרבות וחינוך ואף עוברת בארץ ומעודדת את ההתנדבות.
כנהגת במצרים פגשה את יעקב – הוא ג’יימס – חייל בצי הבריטי. בערב סוכות תש”ה נישאו בבית הכנסת הגדול באלכסנדריה.
לאחר נישואיה שבה ארצה והצטרפה לקיבוץ דורות – קיבוץ שג’יימס היה בין מקימיו.
שנותיה בדורות היו שנים קשות ביותר. שם נפטר ילדה הראשון. בנה השני – יפתח – נולד במצב קשה ביותר והיא עברה איתו דרך ייסורים ארוכה. עוד תינוקה מאושפז נפצע ג’יימס במהלך מלחמת העצמאות והיה מאושפז גם הוא חודשים ארוכים.
עם התקרב הצבא המצרי פונו ילדי דורות לתל אביב. חצי שנה התגוררו בתל אביב.

לאחר מלחמת העצמאות עברו חיה וג’יימס לנען – שם נולדו שמעון וצביקי.

גם כאן המשיכה חיה בפעילות תרבות וארגון, במקביל לעבודתה כמטפלת ובמטבח ואף יצאה לפעילות תנועתית. היא לא למדה מעולם בתיכון אך כל חייה למדה והתקדמה בכוחותיה היא, תוך רצון רב להוכיח את עצמה. עם זאת חשה שלא הגשימה את עצמה ואת הכישרונות הגלומים בה וחשוב היה לה שילדיה יגשימו את אשר לא הגשימה היא.

בשלושים השנים האחרונות עבדה במפעל, ליד שולחנות ההרכבה. את כל נשמתה השקיעה בעבודה.
שלושים שנה ליד אותו שולחן, באותה שגרה – החוזרת על עצמה אלפי פעמים ביום.
גם כאן מצאה דרך לביטוי עצמי על ידי שכלולים קטנים שעשתה ללא הרף, כדי לייעל את עבודתה, להגיע להספקים גבוהים ולדיוק מרבי בעבודה. בגאווה רבה היתה נוהגת לציין שכאשר התבגרה בעשרים שנה ועבדה רק חמש שעות במקום שמונה – הגיעה להספקים גבוהים אף יותר.
את עבודתה לא נטשה גם בימיה הקשים ביותר, גם בשבועות האחרונים, כאשר התקשתה ללכת ולהחזיק חפצים בידיה, עדיין התייצבה בדייקנות מדי יום לעבודה.

לפני שנתיים וחצי התגלתה מחלתה. היא עברה סדרה של טיפולים קשים ביותר – שגרמו לדלדול מוחלט של גופה אולם היא לא נכנעה למחלה וגם ברגעים הקשים ביותר הכריזה: “אני לא מתכוונת להיכנע בקלות”.
על אף כל כאביה וייסוריה לא ביקשה עזרה. את ביתה המשיכה להחזיק נקי ומצוחצח ואת עצמה המשיכה לטפח ואף נחלצה לעזרת הבנים ככל שהתבקשה.

אושרה הגדול בימים קשים אלה היה אירוח הבנים ועשרת הנכדים, וממש ביום בו אושפזה בפעם האחרונה עוד אירחה אותם ודאגה להם. אפילו בימיה האחרונים, עת לא יכלה לעמוד וללכת, עוד שמרה על צלילות דעתה ודאגה לכולם.
בכל שנות מחלתה היתה מודעת למצבה וכאשר התקרב הסוף אמרה זאת בגלוי וללא פחד.

חיה – במותה כבחייה – אישה אמיצה וידועת סבל – הדואגת תמיד לאחרים.

יהי זכרה ברוך!