גלילי יצחק

יצחק גלילי

תאריך לידה: 05/08/1946
תאריך פטירה: 21/03/1968
ארץ לידה: ישראל
בת זוג: עדנה כץ (לימים: פרידברג)

– נפל במבצע כראמה –

פיסות חיים
“…ראיתי כי משהו שר לו שם, בפנים…” כך כתבה אמו, מושה, לאחר נופלו:
“נולד ילדי, וחיוך על שפתיו, וכך לאורך כל דרך-החיים שלו, היו בו חיוך של לטיפה, נטייה לראות כל דבר מצידו החיובי”.

מטפלות וחברים אהבוהו, ותמיד מוקף היה חברים.
החדר, המשפחה, היו לו עולם מלא. לכאן היה מביא את בעיותיו, ואנו שותפים לו בלבטיו.
מקשיבים, מייעצים. פה בחדר, היה משוחח ברצינות.

אחר-כך בצבא, תמהו על סוד הקשר העמוק והחזק שלו לביתו.

המחזור שלו היה צריך לצאת לקדמה לפני השרות הצבאי. יצחק הודיע שלא ילך בשום אופן.
היו אז הרבה ויכוחים בכיתה, בחדר, במשק. והנה, יום אחד בא ואמר לי: “את יודעת,
הקשבתי לדברי הטוענים נגדי, והשתכנעתי…”.

היתה זו שנה קשה בקדמה. בבת אחת הפך מנער-תלמיד לנושא-בעול. מאז ומתמיד אהב לעבוד, אך בקדמה היה מרחב של אלפי דונמים, ותחושת האחריות הוסיפה לחייו אופק חדש.
סוחף היה בהתלהבותו, מתווכח עם אבא ועם האחים, מתייעץ, וראיתי שמשהו שר לו שם בפנים…
אני חושבת שהתקופה בקדמה היא שהביאה אותו לבחור בשריון. מכאן ואילך היה הצבא כל עולמו.
באמצעותו הרגשנו גם אנחנו מהו צה”ל. הרגשנו איך החיילים נושאים את המדינה על כתפיהם, ובייחוד – הייעוד של השריון: “חגורת-מגן יהיה השריון” – אמר. חייתי את כל הדברים האלה בכוח אמונתו, למדתי עד כמה חשוב לדעת את הטנק, לשמור על כושרו, לאילו ביצועים אפשר להגיע בו.

ביום הראשון למלחמת “ששת-הימים” נפצע, והעובדה שלא הצליח “להחזיר את ההשקעה” שצה”ל השקיע בו – לא נתנה לו מנוח. כושרו הוגבל – אך הוא לא נכנע ולא השלים. הוא שכנע את הרופאים כי סחיבת חבילות קש תהיה תחליף טוב להתעמלות האורטופדית, לה נזקק.
וכך, במקום לשהות בבית הבראה – עבד בבית.

ואז חזר לצבא. בשל מצבו פנה, בלית-ברירה, להדריך בבית ספר לשריון. שעות על שעות ישב ולמד.
הזה הנער? בני שלי? הרי בבית הספר הסתפק במה שהשיג, ללא מאמץ. “תארי לעצמך” היה אומר לי בבדיחות הדעת, כשסיפר על עבודת ההוראה שלו באותו בית-הספר, “אני מורה! אני!”.

ידענו כי עולמו חצוי בין הבית לצבא. כשהיה פה – היה כולו עם החבר’ה, עם המשפחה, עם התכניות.
תכנן להתקשר עם חברתו ולהקים את ביתו בנען. ראה את משימת חייו בחקלאות. בכל חופשה היה רץ לקטפת, להוביל קש מהשדות. אהב את השדה…

פעולת כראמה באה לו במקום חופשת-הכלולות. בא הביתה להודיע שאיננו יכול לבוא לחופשה.
הוא דיבר בחיפזון, האם חש לקראת מה הוא הולך? ביקשתי אותו, זו הפעם הראשונה, כי ייזהר עכשיו, שבועיים לפני חתונתו, שיש לו עכשיו אחריות כפולה… והוא הרים ראשו וחייך אלי חיוך אהבה גדול…

יצחק נפל בקרב על כראמה.

יהי זכרו ברוך!