ברעם חיים

חיים ברעם

תאריך לידה: 05/08/1918
תאריך פטירה: 04/01/1975
ארץ לידה: גרמניה
בת זוג: שרה ברעם

פיסות חיים
משחר ילדותו ידע חיים רק סבל ותלאות. לעיתים רחוקות ובמסגרת אינטימית מאד, נהג חיים להזכיר את עברו האומלל.

פרשת חייו של חיים, כפי שהיה מספר, החלה במשפחה מתבוללת, מסועפת ומוכת גורל. יתמות מוקדמת היתה מנת חלקו. בתוך יהדות נבוכה ותלושה מכל זיקה לערכים יהודיים; לא מתקבלים ולא נרדפים על ידי בני העם הגרמני “הגזע העליון”. מכל זה הפיק לקחים רבים ולמד להיות אדם במלוא מובן המילה. זכרונות הילדות השפיעו מאד על חיים והוא השתדל בלי הרף להשתחרר מהם.

לא כן זכרונות השואה. רצה שכל האנושות תפיק מהם תועלת ולכן נהג לרשום ראשי-פרקים, תאריכים, שמות – על מנת לא לשכוח אפילו את הפרט הקטן ביותר. כך גם הגיע לעדותו במשפט הגדול של צורר היהודים, אייכמן, בירושלים.

חייו של חיים החלו למעשה כאשר הוא וחברו גרשון הופמן המנוח, חבר קיבוץ שובל, מצאו את עצמם בלב אחד היערות בגרמניה, משוחררים על ידי צבא ארצות הברית – ועדיין לא מאמינים שאכן קץ המלחמה הגיע.

קשה היתה הפרידה אחרי ארבע וחצי שנות גיהנום יחד, יד ביד. התחילו חיפושי דרך, אשר בסופו של דבר הובילה את שניהם לארץ ולקיבוץ.

החלטתו של חיים היתה נחושה: לעלות ארצה ולחיות חיי קיבוץ, לעולם לא להיות פועל שכיר. זאת הייתה הדגשה מיוחדת תמיד וגם חי לפיה, כי תמיד חש את הרכוש הציבורי כאילו היה זה רכוש פרטי שלו. כך הגיע מברגן בלזן לגרספלד, מקום שם הכשירו עצמם נערים ונערות, ניצולי מחנות המוות, להעפלה לארץ ישראל. קראו למקום קיבוץ בוכנוולד. ממקום זה יצאו הרבה צעירים וביניהם גם מייסדי קיבוץ נצר סירני – שקיבלו את הכשרתם בארץ בקיבוץ אפיקים.

בתקופה ההיא רכש חיים הרבה ידידי אמת, אשר למדו להכירו והם מספרים עליו אגדות עטופות אהבה, כפי שהוא אהב אותם. תנאי העלייה היו קשים ונמשכו תקופה ארוכה. להכיר חבר אפשר רק בתנאים שכאלה.

הקבוצה היתה מגובשת וחזקה ברוחה. חבריה חיו בשותפות אמת והתחלקו בכל כמו אחים טובים. בדרך האי-ליגלית מגרמניה לאיטליה היו לחיים חוויות מיוחדות: חציית הרי האלפים המושלגים הייתה כרוכה בקושי רב. הרוב בקבוצה היו בחורות שנזקקו לעזרה ותמיכה במעבר דרך השלג הגבוה. חיים ידע תמיד לעזור ומעולם לא דאג קודם כל לעצמו. כך גם באיטליה עצמה, שבה חנינו זמן די ממושך. אחר כך באונייה בדרך לארץ. מאבק קשה עם האנגלים. אין לתאר את הרגשתם של אנשים שרק יצאו מציפורני הרוצחים – ושוב נקלעים למחנות לתקופה ממושכת של עשרים חודשים בקפריסין. תנאים קשים שוב, אוהלים על שפת הים כמעט, בתנאים אקלימיים של הארץ עם כל החמסינים והרוחות, חוסר המים וכל המשתמע מכך. חיים חלה שם במחלה אנושה ויצא ממנה בריא וחזק – כאשר חלומו להיות בארץ עדיין לא התגשם.

מהרגע הראשון הרגיש כי נען היא ביתו. היה אומר: צריך לרצות להיקלט על מנת שיקלטו אותך. היה צנוע, עניו ובעל נפש גדולה. אהבתו אל נען הייתה ללא גבול. השתרשותו במקום הייתה עמוקה מאד. לא יכול היה לתאר לעצמו לחיות במקום אחר. סגנון חייו היה “ואהבת לרעך כמוך”. הוא תרגם לעצמו את הפסוק הלכה למעשה.

חריצותו והתמסרותו לכל מה שעשה נבעו מתוך הנאה גדולה ועניין רב. אהב את כל מה שעשה והיה בטוח שלכל מה שהוא עושה יש חשיבות גדולה לציבור כולו. יחסו לעבודה ולחברים בעבודה היה יחס של כבוד והערכה. לא יכול היה לשאת זלזול בעבודה או ברכוש ציבורי.

אהב לטייל גם כאשר היה מוגבל מבחינת יכולת גופנית. לא ויתר על שום סקר ארכיאולוגי – אותם מאד אהב. אהב לקרוא הרבה, אבל לדאבוננו לא קלט את השפה העברית על בוריה. קרא גרמנית ועל זה היה מצטער מאוד. אבל היה מסביר שאיננו יכול לוותר על ההנאה שבקריאה.

אהב הסטוריה והיה בקי בגיאוגרפיה. כמו כן התמסר לבולאות בתור תחביב של ממש. סלד מהחשבונות הערכיים שבתחביב. היו באים אליו חברים וילדים להחליף ולהתייעץ והיה נחשב לבקי בבולאות. היה מאושר שגם עוד ילדים וחברים מתעניינים בנושא. אהב להדריך ילדים והם אהבו להיפגש איתו. אני בטוחה שהרבה ילדים יזכרו אותו באהבה, כי הוא אהב אותם מאד והיה להם ידיד נאמן.

חיים היה חזק ברוחו ובנפשו. מעולם לא הרגשנו שבעל המשפחה בבית חולה. לא הכביד על אף אחד מאיתנו,
אפילו לא על חובשות ורופאים. רווי אופטימיות, מלא תוכניות ושמחה לקראת יציאתו מחדרי חולים הביתה.

בעינינו היה מעין “בן אלמוות”. לכן תדהמתנו גדולה כל כך כאשר עצם את עיניו. בלי להרגיש. תוך כדי שיחה שקטה נכבה פתיל חייו והשיחה נקטעה ואין לה המשך.

הלכה לה נפש יקרה, דמות מאירה. מי ייתן והשקפת עולמו תשפיע על כולנו ותאיר את דרכנו.
כי אז יקל עלינו לשאת במשא הכבד.

יהי זכרו ברוך!

שרה