ארדלי לינדה

לינדה ארדלי

תאריך לידה: 16/02/1917
תאריך פטירה: 15/08/2013
ארץ לידה: איטליה
בן זוג: משה ארדלי

פיסות חיים
נונה* שלנו נולדה בימי מלחמת העולם הראשונה, בת בכורה לג’וספה ומרגריטה. בהמשך נולדו שתי אחיותיה – ליליאנה וואלי. המשפחה התגוררה בונציה, ובית הוריה התנהל כבית חילוני. בגיל 12, בהשפעת מורה אהובה, החלה נונה להתקרב לדת, ומאז הקפידה על אורח חיים דתי, חרף הקושי הכרוך בשמירת מצוות בקהילה חילונית.
נונה ינקה את אהבת המוסיקה מאביה, התברכה בשמיעה מוסיקלית, ומגיל 6 לערך החלה לנגן בפסנתר, ומאז ועד יומה האחרון לא הפסיקה לנגן. בתקופת השפל הגדול ירדה המשפחה מנכסיה, ונונה נאלצה לעבוד כמפרנסת יחידה כטלפנית. למרות זאת, היא לא ויתרה על חלומה ללמוד הוראה, ובתמיכת הקהילה היהודית קיבלה תעודת הוראה וגננת. בעקבות “חוקי הגזע”, פוטרה נונה מעבודתה, ולאחר עלייתו של מוסוליני ב-1943 ברחה עם אימה ושתי אחיותיה למחנה הפליטים בשוויץ, שם שהו כשנתיים. בתום המלחמה שבו נונה ומשפחתה לוונציה, ונונה יצאה לסמינר עברית למורים יהודיים, שם פגשה במורה לעברית, זהו נונו שלנו (משה ארדלי). האהבה פרחה מהר מאד.
נונה ונונו חיו בונציה, שם נולדו שתי בנותיהם, רות (1948) ותמר (1950). נונה הייתה אמא למופת – חמה, אוהבת, עוטפת, דואגת. אין מילים לתאר את מסירותה ונתינתה. ב-1952 עלו ארצה, לקיבוץ נען.
נונה עבדה כאן בבתי הילדים, במטבח, במכבסה, בשירות הטלפונים, והמשיכה לעבוד בדואר עד אחרי גיל 70.
בשנות הפנסיה נונה שלנו פרחה. היא טיילה, נהנתה מהנכדים, והקפידה להגיע לכל אירוע והרצאה.
לנונה נולדו 11 נכדים ו-8 נינים, לכולם הייתה מאד קשורה, ואנחנו היינו מחוברים אליה, מגדול ועד לנינה הצעירה. נונה הייתה דמות משמעותית בחיי כולנו, והייתה לנו להשראה גדולה. נונה שלנו הייתה אישה מדהימה, יוצאת דופן. היא הייתה עבורנו כתובת לכל – אנגלית, צרפתית, חשבון, הדרכה בנגינה ועצה טובה. תמיד נענתה בשמחה לכל בקשת עזרה. שרק ימשיכו לבקש. היא ידעה ליהנות מהחיים והייתה מלאה תשוקה אליהם. היא הייתה ברוכת כישרונות – ציירה, פיסלה, סרגה, ניגנה, ניגרה, כתבה, תפרה, בישלה, שיחקה ושרה. במשך השנים נונה עשתה אינסוף עבודות באמנות פלסטית – מציור ועד כיור, שעווה, פיסול בחימר ובעיסת נייר. היא אף הוזמנה להציג בתערוכות מיצירותיה, והייתה גאה על כך מאד. כל עטיפת שוקולד מוזהבת הייתה הופכת תחת ידיה לרקדנית מלאת חיים. בכל הזדמנות הייתה רושמת פורטרטים של מי שסבב אותה – נכדיה, בנותיה או רופאיה. היא אהבה לצחוק ולהצחיק, קלטה את ההומור של הצעירים ושיתפה איתנו פעולה. היא ביקשה להיות מעורבת בחיי הנכדים, קיבלה את פנינו גם באמצע הלילה, וביקשה להצטרף לכל בילוי.
לנונה שלנו היו חברים בכל טווח הגילאים. היא שמרה על קשר מעבר לים עם חברות טובות מכיתה א’, וגם הצליחה להתחבר לצעירים ממנה שנהנו מחברתה. גם אחר פלאות הטכנולוגיה היא עקבה, וסימסה לנו באהבה. נונה הייתה עקשנית מאד. היא בעיקר התעקשה לחיות, ולחיות טוב. גם בשנים האחרונות, כשאחריה כבר כמה נפילות, והרגליים כבר היו עשויות פלטינות (“אישה בָּיונית”, קראנו לה), המשיכה לצאת כל בוקר לבית שקמה, להצטרף אלינו לנסיעות, לפקוד את בית הכנסת, ולא ויתרה על התעמלות ועל שאר תחביביה.
סירבנו להאמין שהיא תלך מעמנו יום אחד, והיינו מאיימים עליה שאם היא תמות – נהרוג אותה…
עד אתמול עוד ניגנה, פתרה תשבץ, בילתה עם נכדיה וניניה, וזכתה להיאסף מאיתנו כשכולנו מסביבה, מחבקים, אוהבים ומוקירים אותה על כל מה שהייתה עבורנו.
היה בה בנונה שלנו, את תמצית החיים, את אש החיים. ואנחנו היינו בטוחים שהיא תהיה לעד. ואצל כל אחד מאיתנו היא באמת תמיד תדלק לעד.

יהי זכרה ברוך!

* נונה – סבתא באיטלקית. כך קראנו לה כולם. לא רק נכדיה.