אוקו גדעון

גדעון אוקו

תאריך לידה: 06/08/1912
תאריך פטירה: 22/02/1975
ארץ לידה: גרמניה
בת זוג: ריטה אוקו

פיסות חיים
גדעון נולד בגלייביץ אשר בשלזיה העילית, ב-6.8.1912, למשפחת עמלים צנועה.
אביו, שהיה סוחר זעיר, הרבה לעסוק בתחביבי אמנות ומלאכת-יד וכן בטיפוח בעלי-חיים.
שני בנים במשפחה: האח הבכור – סיני, הלך בכיוון האקדמאי, וגדעון מנעוריו שקוע בתנועת הנוער הציונית. עוסק בספורט, בעריכת הצגות, בצילום ובניסיונות הסרטה.
מכאן גם קשריו עם הצלם לופוס ועם אחותו הצעירה, ריטה.

ב-1934 עלה גדעון לארץ וכחצי שנה אחריו באה ריטה, שכבר היתה חברתו. תחילה שהה במשמר העמק, ואחר כך עבר לנען, בהמלצת סרני. בנען נשא בכל גלגולי העבודה, בבית ובחוץ, בשמירה ואחר כך ב”הגנה”. תכונתו של גדעון היתה להעמיק את תחומי עיסוקיו וסקרנותו עד לשלמות מקצועית: כך היה גם כאשר נשלח על ידי “ההגנה” לקורס מאלפי כלבים, בהדרכת ד”ר מנצ’ל. עד מהרה הפך לתלמיד המעולה והאהוב שלה, ונען הפכה למרכז אילוף כלבי שמירה.
הקשר לבעלי חיים ולכלבים במיוחד הפך לחלק מאישיותו. הוא הנחילו לבניו ולבנותיו ואף הנציחו בסרטיו.

עיסוקו הרציני של גדעון בבימאות בא לו מקורס קיבוצי בהדרכת מניה ארנון – קורס שהתפרנס מעבודה בנמל ולמד את תורת סטניסלבסקי. בטיפוחו של גדעון הפכה “הלהקה הדרמטית” של נען לשם-דבר. זכורות לנו הופעות הלהקה באולם מוגרבי בתל אביב עם “מעגל הגיל”. הלהקה הכינה הצגות רבות.

אחרי כן באו חגי הבנים, כאשר גדעון מלכד סביבו את צוות אומני הציור, המוסיקה, הריקוד והמשחק. בעינינו נראתה אז נען לא סתם קיבוץ אחד בדרום אלא “קיבוץ בירה”, לא פרובינציה, ולגדעון חלק גדול בתדמית זו. יחד עם משה ברסלבסקי ז”ל וחברים רבים אחרים יצר גדעון
בלא ליאות דפוסי חברה וחג ויצירה אמנותית, אשר היקנו הרגשה זו.

אחר כך בא עיסוקו בתחום ההסרטה והקולנוע. לא פעם הציעו לגדעון לביים בחוץ, במסגרת מסחרית, אך הוא עמד תמיד בפיתוי של המקצוענות משום שהעדיף יצירה במסגרת “השבט”, בבית, בפנים.

פעולתו של גדעון בוועדת התרבות המרכזית נמשכה עשרות שנים, כדרכו, ברוב צניעות. לא רבים יודעים שגדעון הקים עם נחום בן-ארי את “מחלקת הקולנוע” להספקת סרטים לקיבוצים, שהיה בין מקימי “מפעל המיל” (עם חומה ז”ל). כמו כן הקים גדעון במרתפי האמפיתיאטרון בנען
אולפני הסרטה, ובעיקר ארכיון סרטים על נען ועל הקיבוץ בכלל.

גדעון השאיר אחריו לא רק משפחה גדולה – רעייתו ריטה, בניו אילן ואבנר ובנותיו הגר ומיכל.
הוא השאיר גם מורשת חיה של יצירה.
חותם יצירתו ודאי ילווה את נען שנים, ואולי דורות…

* * *

… אתמול עזב אותנו גדעון. גדעון שכל-כך היה שייך לנוף שלנו, של נען. בשעות הקטנות של הלילה, לאחר מסיבת יום השישי, בשעות שכל המשק ישן את שנתו, והלילה כל-כך שקט – נאבק גדעון לזכות ולראות את נען ביום המחר. יום שטוף שמש, שמש של שבת.

גדעון אהב את הבוקר, אהב את הזריחה של המקום הזה. בנפשו האוהבת הנציח את נען בסרטיו.
ביומנים המפורסמים שלו.
בפשטות מהולה בתמימות יצר גדעון למען ילדי נען את סרטי הילדים שלו. הנציח אותנו במצלמתו כשהיינו ילדים, אוחזים בסינר המטפלת ותרים בחוצות המשק הזה. מסיירים בענפים:
בדיר, ברפת, טיולים בשדות, ואחר כך במיטות עם הסדינים הצחורים והנקיים והשומרת מסיירת בין הגנים.

ובאביב אוהבת מצלמתו את הילדים; כמה אהבה את הילדים; ואת החיות… גדעון הפך אותנו לגיבורי סרטיו. את כולנו, בכל שטחי חיינו: בעבודה, בימי שמחה. האולפן שלו הוא כל חייו, ובעצם כל חיינו שלנו מתקופת נען הקטנה.

והילדים הראשונים. התקופה שמעוררת נוסטלגיה וגעגועים, תקופה שאנחנו, הילדים של אז, בקושי זוכרים: תקופת המאורעות, חברי נען יוצאים לשמור על השדות, רכובים על סוסים וגדעון ביניהם.
ואז מפתח גדעון ענף חדש: גידול ואילוף כלבי שמירה ותקיפה. הרבה כלבים היו בנען בתקופה ההיא, אך אנחנו, הילדים, זוכרים כלב אחד: את “הר” הכלב של גדעון שהפיל אימתו על כל הסביבה. גדעון הופך מומחה לכלבים, מומחה שגדולים וחשובים באים להתייעץ אתו. וכך מתפתחת אהבתו הגדולה לחיות. וכמו נצח היא דמותו של גדעון המטייל עם הכלב הכרוך אחריו, וזה האחרון מציית לו ושומר את צלו.

גדעון, מראשוני יוצרי הסרטים בארץ. אך לפני הסרטים, וביניהם, “הסטודיו” שהקים בנען.
מי לא זוכר את ההצגות הראשונות?… גדעון עובד עם להקה קבועה של חברי נען הוותיקים.

ואחר כך, בשנים מאוחרות יותר, עם מחזורי הבנים, גדעון מעניק לנו את הערבים היפים ביותר שלנו. והוא כל כך מתרגש לקראת פתיחת המסך ומלווה את השחקנים “הלא-מקצועיים” שלנו מאחורי הקלעים. ואיזה אושר עם רדת המסך! לחיצות ידיים…

חוויה גדולה היתה לראות אותו באושרו, בסיפוק הגדול כשהיצירה שלמה והציבור נהנה.
זה מה שאנחנו יכולנו להעניק לו, את התודה הגדולה הזו.

גדעון משאיר את נפשו לנען. את רוחו העליזה, רוח עם הרבה הומור. הומור כזה שאין לכל אחד, הומור שיכול לצחוק גם על עצמנו ועל חיינו שלנו, ואפילו שלפעמים הם אפורים.

גדעון מזכיר לנו את אמת חיינו, אמת שאי-אפשר לזייפה. האמת הזו היא נצחית. היא מצויה על הרבה הרבה מטרים של צלולויד של פילם, שם מצויים כל החברים שאינם עוד איתנו – והם צוחקים. שם כל הילדים שהיו פעם קטנים והיום עומדים כאן להיפרד מגדעון, וכל החברים והחברות שממשיכים את החיים האלה שגדעון כה אהב. כולם עומדים כאן.

(דברים על קברו – אסיק רוסק)