שלו צבי

צבי שלו

שם משפחה קודם: לסלו
תאריך לידה: 05/07/1932
תאריך פטירה: 19/02/2013
ארץ לידה: הונגריה
בת זוג: נעה שלו

פיסות חיים
צבי נולד בשם פריד לסלו בתאריך 5.7.1932 בבודפשט, בירת הונגריה, להוריו ג’זה ואירן פריד.
הצעיר מבין ארבעה אחים; מיקי הבכור, איבויה שנפטרה ממחלת השחפת בגיל 17 וחצי, ומריה.

באותה התקופה כבר החלה האנטישמיות לעלות בהונגריה, וצבי נולד לתוך מציאות בה יש להיזהר כל הזמן כי אתה יהודי. הוא למד בבית ספר עממי יהודי, ובהמשך עבר לבית ספר נוצרי, שם היה צריך להשקיע את רוב הזמן בתכנון איך להימלט מהמכות ומשנאת היהודים בכל פינה.

בזכות אחיו הגדול מיקי, שהיה שחקן כדורגל טוב ואהוד, הציקו לצבי קצת פחות מאשר לשאר הילדים. אחיו גם צירף אותו למקהלה של בית הכנסת ולתנועת הנוער הציונית “השומר הצעיר”, שם סיפרו לו בפעם הראשונה על פלשתינה ולימדו אותו מעט עברית.

ב-19 במארס 1944, כשיצא מהכיתה בסוף יום הלימודים, ראה קהל גדול מתגודד סביב חיילים זרים. גם צבי התפעל מהסדר והיופי של התהלוכה עד שפתאום נגע לו מישהו בכתף ואמר “ילד, אתה יהודי? אז רוץ מהר הביתה, אלה חיילים גרמנים הם יתפסו אותך ויהרגו אותך!”

זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהונגרי נוצרי עזר לו בזמן המלחמה.

כשהיה בן 12 נלקחה משפחתו למחנה ההשמדה אושוויץ. רק הוא ואחיו נלקחו לבית המוגן של ראול ולנברג (דיפלומט שוודי שהציל ילדים יהודים) וכך ניצלו. בהמשך הם נלקחו לגטו, שם איבדו זה את זה ונפגשו שוב רק לאחר המלחמה.

את השואה הצליח צבי לעבור, ומובן שדף זה קצר מלהכיל את כל סיפור הישרדותו.

בסוף המלחמה הצטרף צבי לתנועת “דרור הבונים”, שדרכה הגיע בסופו של דבר לארץ ישראל, תחילה למחנה מעבר בעתלית ומשם ב-1 במאי 1946, חג הפועלים, לקיבוץ נען. יחד עם הנערים “הגדולים”, בני השלוש-עשרה והארבע-עשרה, היה חלק מחברת הנוער ההונגרית שנשלחה לעבודה, להתיישבות ולעזרה ליישובים בצפון. כשחזר לנען עבד בענפי השדה ואחר כך התגייס לצה”ל ושירת כנהג טנק.

הייתה לו הזכות והגאווה להשתתף בארבע מלחמות ישראל. כדבריו: “הייתה לי הרגשה טובה, שהפעם אני יכול להגן על עצמי, עם הטנק – לא כמו ברחובות בודפשט, ששם כל פרחח יכול היה להרוג אותי”.

שנים רבות לאחר מכן המשיך לנהוג, הפעם כנהג הבית של הקיבוץ.

לימים הכיר את נעה, אותה אהב אהבה גדולה, ויחד איתה הקים משפחה. את הילדים ואת הנכדים גידל בחיוך תמידי, ובמיוחד אהב לפנק, לחבק ולהתגאות, ללמד מילים נבחרות ושירים בהונגרית, וכמובן להכין את התה המפורסם שלו.

את סיפורו החל לספר רק כשגדלו, ובשנים האחרונות ראה שליחות גדולה לספר אותו גם לקבוצות נוער שונות.

למרות שאיבד את משפחתו בשואה; למרות שמיקי אחיו, ששרד אף הוא והגיע לישראל – נהרג בפלמ”ח במלחמת השחרור; למרות שאיבד את בנו ירון.. המשיך צבי תמיד קדימה באופטימיות, בשקט ובנועם הכל כך אופייניים לו, וכך גם הקפיד ללמד את הילדים והנכדים.

“לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב, לשיר אותו בכוח לשיר אותו בכאב, לשמוע חלילים ברוח החופשית ולהתחיל מבראשית…” (מתוך השיר שאבא כל-כך אהב לשמוע ובקול חזק).

בחודשים האחרונים התגלה אצל צבי סרטן אלים. בביתו, מוקף באנשים אוהבים, קיבל את הבשורה על חומרת המצב. על אף הקושי והפתאומיות החליט להילחם במחלה. מדי יום נדהמנו מכוחותיו הנפשיים ומהרוך שהמשיך להרעיף עלינו למרות הטשטוש והכאב.

אבל לפעמים – “אפילו סלעים נשברים”, כך כתבה דליה רביקוביץ.

יהי זכרך ברוך,
אוהבים אותך מאוד ונזכור תמיד את האדם המיוחד שהיית ואת הרגעים המיוחדים והנפלאים שחווינו איתך.

תמיד תישאר איתנו,

המשפחה.