שוורץ צביה

צביה שוורץ

שם משפחה קודם: קאופמן
תאריך לידה: 10/06/1928
תאריך פטירה: 18/06/2017
ארץ לידה: ישראל
בן זוג: יעקב ארליך
בן זוג: שלמה שוורץ

פיסות חיים
צביה נולדה ב-10 ביוני 1928 בירושלים. אביה, אליהו קאופמן, היה אדריכל.
הוא היה חולה מאוד ונפטר מדום לב כשהייתה בת שנה. אמה חנה נותרה לגדל לבדה את עדה וצביה.

צביה כותבת בזיכרונותיה:
“לאימי היו חיים לא פשוטים. בגיל צעיר איבדה שני בעלים. היא נשארה עם שתי בנות קטנות, והיה עליה לפרנס את המשפחה. העבודה והחיים הובילו אותה למקומות שונים וכך גם אותי.
אישה חזקה הייתה אימי, חרוצה, חכמה ואוהבת חיים”.

מגיל צעיר מאוד נשארה צביה שעות רבות בבית ולמדה להעסיק את עצמה בעבודות שונות.
כבר אז הפליאה בכישרון ידיה.

כשהייתה בת שמונה עברה אחותה עדה לגור בנען, ומאז צביה החלה לבקר כאן הרבה.

בתקופת בית הספר היסודי למדה בשמונה בתי ספר שונים. בגיל שמונה החלה אמה לנהל את משק הבית של בית-החולים “העמק” בעפולה, וצביה עברה לגור אצל דודתה שושנה בבאר-יעקב. לאחר כשנתיים עברה אמה לנהל את משק הבית בבית-החולים “בילינסון”, וצביה עברה למוסד ברמת-גן, כי אמה רצתה להיות קרובה אליה.
לאחר כשנה שלח בית-החולים את אמה לקורס בישול בגרמניה וצביה עברה לגור בנען, ליד עדה.

ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה מיהרה אמה לחזור לארץ, ושתיהן חזרו לגור בירושלים.
צביה למדה בבית-ספר “למל” לבנות.

צביה כותבת בזיכרונותיה:
“המשכתי ללמוד ב’בצלאל’, הייתי מאוד צעירה, כבת שש-עשרה לערך. בסיום לימודיי ב’בצלאל’ הכירה אמא את בעלה הרביעי, יצחק כהן. יצחק הגיע מדרום-אפריקה כדי למצוא אישה, והם אכן התחתנו ונסעו לגור בדרום-אפריקה.
אני עברתי לגור בתל-אביב, אמא שלי שכרה לי חדר, אבל היה עליי לעבוד למחייתי, להרוויח כסף ולמצוא את דרכי.
ניסיתי לעבוד בגרפיקה אבל לא כל-כך הצלחתי. שרוליק היה אחראי עליי, הוא דאג לי לכסף, שלא אמות ברעב.
תקופה ארוכה חייתי על פלאפל לכל היום, לפעמים גם במנה זו התחלקתי עם אמנון אורמן ידידי.
בשבתות הייתי נוסעת לבקר בנען. אהבתי מאוד את בעז, הוא היה ‘החיים שלי’.”

בתל-אביב הכירה צביה את יעקב, בעלה הראשון. הם נישאו והולידו את אליה, אך כשאליה הייתה בת שנה, הם נפרדו ושתיהן באו לנען.

כאן הכירה צביה את שלמה’לה ונולדו להם הלל, אורלי ועידו.

בנען עבדה צביה כמטפלת, הקימה את המספרה הראשונה בקיבוץ, הייתה מורה למלאכה
במשך שמונה-עשרה שנים, ואחר-כך עבדה במתפרה. כשנסגרה המתפרה עבדה אצל רחלי בקרמיקה, שם מצאה בית חם ואוהב במשך שנים.

אמא שלנו אהבה לחיות, אהבה לנסוע, לראות, לרקוד. היה לה זמן לכל דבר, ולא הספיקו לה 24 שעות ביממה.
קשה היה לעצור אותה כשהיא רצתה משהו. גם כשראייתה נחלשה מאוד – לא הפסיקה ליצור.

לאמא היו הרבה חברים, מכל הגילאים. היא ידעה לשמור על קשרים בדרכה המיוחדת, ידעה לאהוב והייתה נדיבה מאוד. היא לא שכחה לטלפן ולברך כל אחד מחבריה הרבים או בני משפחה ביום-הולדת או אירוע אחר.אמא שמרה על קשרים לאורך שנים עם בניה המאומצים הגרים בחו”ל, אותם אספה למשפחתנו מהאולפן.

היה לה קשר אמיץ ומיוחד עם כל אחד מאחד-עשר נכדיה ושלושת הנינים – הם היו השמחה והתרופה, והביאו לה אושר גדול.

אנחנו לא יודעים איך זה להיות בלעדייך.

אהבנו אותך ונמשיך לאהוב,
המשפחה.