שגיב דינה

דינה שגיב

שם משפחה קודם: פינקל
תאריך לידה: 04/04/1912
תאריך פטירה: 16/02/2010
ארץ לידה: רוסיה
בן זוג: יעקב שגיב

פיסות חיים
סבתא נולדה ב-4 באפריל 1912, י’ בניסן, להוריה אפרים ושושנה פינקל.

היא עלתה לארץ מרוסיה בשנת 1919, בהיותה בת 7, יחד עם אביה, אמה ושתי אחיותיה.
הטורקים שלטו אז בארץ. מצב היהודים היה קשה מחוסר מקומות עבודה.

המשפחה השתקעה בתחילה בתל אביב, ואחר כך עברה לנס ציונה, והאב עבד כפרדסן.
דינה למדה בתל אביב ב”בית הספר – בית חינוך עברי” ועבדה בניקיון ובפרדסים.

כנערה הצטרפה ל”תנועת הצופים החלוצים” ואחר כך עברה ללמוד חקלאות ב”בית הספר החקלאי – נהלל” במטרה להצטרף לקיבוץ. אביה התנגד מאד לתכניותיה, וכעס כאשר בשנת 1933 הצטרפה לקיבוץ נען.

המשפחה התרחבה, נולדו עוד שני בנים ובת, והבנות הבוגרות נישאו ועברו עם בעליהן לארצות ערב – לעיראק ולבנון.

לדבריה, המאורע החשוב בחייה היה הצטרפותה לקיבוץ נען, שהיה קיבוץ צעיר ובראשית הקמתו.
בתקופה זו היא עבדה בנטיעות בפרדסים, במשתלה, ואחר כך הקימה עם חבר נוסף את המכוורת.

בשנים אלו אף התגייסה להקמת קיבוץ בית הערבה ולעבודה בעתלית – שם פגשה את סבא יעקב.

דינה סיפרה לנכדיה כי “הרומן החל ממבט ראשון”. למרות ששניהם גרו בשכונת שפאק בתל אביב, המפגש ביניהם היה בירושלים, בסניף הנוער העובד, כאשר דינה נשלחה “לסדר לחברי נען מקום להבראה”.
לאחר מכן הם נפגשו שוב בעבודה ב”שייח אברק” והגיעו יחד לנען.

דינה ויעקב נישאו וילדו את מיכל ז”ל, דוד, רותי, שאול ויוני.
עם לידת הילדים עלו דיונים משפחתיים על מקום הלינה של הילדים.
דינה מספרת כי היא “הלינה את ילדיה בבית, בלינה משפחתית, מאחר ורצתה לראות את ילדיה בבוקר ובלילה ולא להיות תלויה בשומרת הלילה. בימים ההם לא היה הדבר מן המקובל בקיבוץ ונערכו לה בירורים רבים בעניין זה”.

מאוחר יותר התגשם חלום ילדותה. היא נשלחה לבית ספר לאחיות ליד בית החולים בעפולה, שם למדה את מקצוע “אחות ילדים” והיתה בין מקימי “חדר החולים לילדים” – “האיזולציה”.
בתקופה זו היו מחלות שונות ורבות. לא היתה אנטיביוטיקה, לא היו תרופות וחיסונים יעילים.
לא פעם היא נשארה לישון בלילה ליד מיטתו של אחד הילדים, או שהייתה מלווה ילד אחר לבדיקות בקופת חולים בתל אביב.

ילדי נען של אותם ימים יזכרו אותה כאחות המקפידה על ניקיון ה”איזולציה”, מבעירה אלכוהול לחיטוי האמבטיה ודואגת לאוכל המיטיב עם החולים. הוריהם יזכרו את נאמנותה, אחריותה ואת דמות האחות הרחמנייה, שניהלה ביד רמה את חדרי החולים לילדים והעניקה להם את תחושת הבטחון.

ילדיה זוכרים את התה המתוק שהיה נתון בקומקום נירוסטה חם ולחם עם השוקולד, שהיה מצוי ב”איזולציה” ומצרך נדיר בבתים.

פעם בשבוע היו צועדים כולם למאפיה, לערב בו כל המשפחה הייתה מגויסת לאפות יחד את עוגיות התה
והשושנים של סבתא דינה.

לימים עברה לעבוד בבית התינוקות, תמכה וסעדה את האימהות הצעירות ודאגה לכל מחסורן.

עם השנים עברה לעבוד ב”מפעל”, במחלקת ההרכבה. בימים אלו השקיעה את מרצה בעבודות אומנות.
היא פיסלה בקרמיקה, באבן רכה ובעץ, וביתה קושט בפסליה. גינתה פרחה לתפארה וזאת הייתה אהבת חייה.

היה זה מפורסם במשפחה כי כל בן, נכד או נין, זכה כי תאפה עבורו את העוגה אותה אהב!

ביתם של סבא וסבתא היה תמיד מלא שמחה. תמיד שרתה בו אווירה של למידה, נגינת חליל וריחה של עוגה טרייה.

לימים נפטר סבא יעקב, וסבתא לקחה לידיה את הנהגת הבית ודאגה כי ימשיך להיות בית חם ומלא אור לילדים, לנכדים ולנינים!

בספר “השורשים” של אחת הנכדות היא סיימה את סיפורה במילים, שהפכו לימים לברכתה: “כיום הגשמתי את כל חלומותי: משפחה, ילדים, נכדים ונינים. אפשרתי לכל אחד להגשים את חלומו האישי! חלומי לעתיד הוא שיהיה רק טוב, שלא יהיו עוד מלחמות, שהגולן יהיה בידינו ושיהיה שלום! אני מצפה ממך, נכדתי, שתלמדי, שתגשימי גם את חלומותייך, וחשוב מכל – שתהיי אדם טוב וישר”

כך היתה דינה שלנו…

יהי זכרה ברוך!