רובינוב לאה (לייקה)

לאה (לייקה) רובינוב

שם משפחה קודם: טבורצקי
תאריך לידה: 02/05/1916
תאריך פטירה: 13/02/1994
בן זוג: צבי רובינוב

פיסות חיים
אמא לאה רובינוב – לייקה בפי כל מכריה – נולדה בחודש מאי 1916 בעיירה וידז’ שעל יד וילנה, שהייתה חלק ממדינת פולין.

היא הייתה בת יחידה במשפחת טבורצקי, בה היו עוד שישה בנים.

הבית היה מסורתי. שפת הדיבור, יידיש, הייתה גם שפת הלימוד בבית הספר בו למדה לייקה.

בגיל 13 הצטרפה לתנועת “החלוץ הצעיר”, ובהיותה בת 17 התחילה את מסלול ההגשמה העצמית שאפיין את כל חייה: היא יצאה לאחד מקיבוצי ההכשרה של תנועת “החלוץ”, במגמה לעלות לארץ ולהיות בה חברת קיבוץ.

אמא התחילה את הכשרתה בקיבוץ שבעיירה אוליקה, שם הכירה את אבא, שבא מספר חודשים אחריה כחבר באותו קיבוץ. כאשר אבא הועבר לקיבוץ בעיירה קמין-קושירסקי, כדי שידריך שם בסניף התנועה, הצטרפה אליו אמא כחברה שלו. עם חיסול הקיבוץ שם, הועברו שניהם לקיבוץ בעיר קובל, ושם אושרו, סוף סוף, לעלייה.

סך הכול שהתה אמא בקיבוצי ההכשרה כחמש שנים וחצי, בהן שימשה כאקונומית וטבחית, ואחר כך עבדה בכל העבודות שהיו מקובלות אז לחברות קיבוץ: בית, כובסת, מטפלת בחולים וכו’.

בגלל מחסור ברישיונות עלייה – סופחה לקבוצת חלוצים שעלתה באופן בלתי ליגלי באוניית המעפילים “אטרטו”, הנמצאת כיום בעכו כמוצג מוזיאוני.

הם הגיעו לחוף הארץ בינואר 1939, והקבוצה של אמא נשלחה לנען.
אבא הגיע ארצה כשלושה חודשים מאוחר יותר והצטרף לנען כבן זוגה של אמא.

עד מהרה נודעה אמא בנען כעובדת חרוצה ואחראית בכל עבודה שעסקה בה, בנען ובחוץ.
היא עבדה במסעדה של נען שבמחנה הפועלים ברפיח, בפרדסים שבסביבת נען ובמטבח הילדים – עבודות לא קלות בתנאים שהיו אז.

בהיותה חדשה בארץ ובנען, עבדה אמא במטבח נען. באחד הימים התלקח תנור הבישול הפרימיטיבי, והלהבות אפפו את פניה וידיה של אמא. היא הובהלה לבית החולים בילינסון, שם פרפרה בין החיים והמוות במשך חודש ימים. הודות לטיפול החדשני שקיבלה שם – הצליחו לשקם את מראיה, כמעט בלי נזק נראה לעין.

בינתיים גדלה המשפחה, ואמא ידעה לתפקד גם כרעיה וכאם אוהבת ומסורה.

כאשר התגייס אבא לבריגדה, ובמסגרתה שהה בחו”ל תקופה ממושכת – עמסה על עצמה גם את תפקיד האב וטיפלה בילדים הקטנים – אורי ורחל, ביתר מסירות, כפיצוי על העדרו של אבא.

לאחר שנולדה שרה’לה, נשלחה אמא ללמוד תפירת וילונות, ובשובה הקימה את מתפרת הווילונות והכריות לחברים ולמוסדות. כאן תפרה את המבוקש, וגם יעצה והדריכה את הפונים אליה.
אמא התמידה בעבודה זו הרבה שנים עד שנאלצה להפסיק את התפירה מסיבות בריאות ועברה לעבוד באקונומיה – שם זכתה להערכה, וזאת הודות לאופייה הנוח, לעממיותה ולגישתה הכנה והישירה לכל אדם, בכל מקום.

אמא שלנו, לייקה, היתה אישה חמה ואופטימית. כל חייה היו קודש למשפחתה ולעבודתה.

הדרך שבה התגברה על קשיי חייה ועל אבדן משפחתה בשואה לימדו אותה שאפשר וצריך להתגבר, לברוא חיים חדשים ולשמוח במה שיש.

היום אנו מובילים אותה לדרכה האחרונה, להיטמן באדמת נען, והיא כה תחסר לנו…

המשפחה