חנן קמינסקי
תאריך לידה: 08/04/1919
תאריך פטירה: 16/11/2010
ארץ לידה: גרמניה
בת זוג: רות קמינסקי
פיסות חיים
אבא נולד ב-8 באפריל 1919 בעיר גלייביץ באזור שלזיה עלית – בגרמניה, להוריו דוד ושטפי.
שמו המלא היה אליעזר בן דוד ליפמן ונקרא בגרמנית – הנס.
הוא היה האח האמצעי לאחותו הגדולה קלארי ולאחיו הקטן רודי – דב זיכרונם לברכה.
לאביו הייתה חנות לכלי כתיבה, ספרים וצעצועים, שאבא מאד נהנה לשחק בה.
אביו גם היה אחראי על בית דפוס מאד גדול וקיים את המשפחה בכבוד.
אמו הייתה עוזרת בחנות. בבית הייתה אומנת קתולית שאבא היה קשור אליה מאוד.
הבית היה בית חם, שנחגגו בו החגים היהודיים וגם הנוצרים, מה שאולי השפיע על הסובלנות שאפיינה את אבא.
בגיל ארבע נשלח אבא ללמוד בלט, ובגיל שש צורף למועדון ספורט של קשישים (40+) – הכול כדי לשמור על גוף בריא.
כשהיה בן שמונה נפתח מועדון ספורט ציוני שנקרא “בר-כוכבא”. לופוס ז”ל שימש בו כמדריך במועדון הזה.
אבא אהב והעריץ אותו ועמו יצא לטיולים ומחנות באזור שהיה מוקף יערות ואגמים.
כשאבא היה בן שלוש-עשרה נפטר אביו מסרטן.
החיים בבית נעשו דחוקים, מה שאילץ את אבא לצאת לעבודה אחרי הלימודים, כדי לעזור בפרנסת הבית.
עם עליית הנאצים לשלטון החלה הדאגה לחלחל אל חיי הבית, ושלוש שנים לאחר מכן, בהיותו בן שבע-עשרה, הצליח אבא לקבל סרטיפיקט במסגרת עליית הנוער ונשלח על ידי אימו המודאגת לארץ ישראל.
את אימו לא ראה יותר, היא נספתה בשואה וכל מאמציו למצוא אותה עלו בתוהו.
בנמל חיפה התקבלה הקבוצה על ידי הנרייטה סאלד, שהודיעה להם כי הם מיועדים להישלח לגבעת השלושה.
בהיותו בגבעת השלושה שמע אבא על קבוצה מעין חרוד המכשירה עצמה בנען ומיועדת לקבוץ חולתא.
הוא הצטרף לקבוצה, ושם, כלומר כאן בנען, פגש את לופוס – אבא של מייק וולף, את גדעון אוקו – אבא של הגר, אילן, מיכלי ואבנר ואת גד לבינגר – אבא של יהודה, טלילה ומאיר, כולם מעיר הולדתו גלייביץ, אותם הכיר בגרמניה, והחליט להישאר בנען.
בשנת 1940 התגייס אבא לצבא הבריטי ולבריגדה היהודית ושירת כמגלה מוקשים.
בתום המלחמה עבד בעלייה ב’, כלומר בהעלאת פליטי המלחמה ארצה בדרכים לא ליגליות.
במאי 1946, בהיותו עסוק באיסוף הפליטים באנטוורפן – בלגיה, הכיר אבא את רות, זו הייתה אהבה ממבט ראשון, וכשאמא הגיעה ארצה היא הצטרפה אליו לנען וכאן הקימו את ביתם.
בפרוץ מלחמת השחרור גויס אבא להגנה והיה אחד מפיקודיו של משה ארזי ז”ל, זה היה גיוס מאד קצר, כי אבא חלה בדיפטריה.
בנובמבר 1948 נולדתי אני.
אבא עבד ברפת, ובהמשך בתנועה כנהג, כקניין של מפעל הממטרות ובקיטור.
בשנת 1958 התבקש לסגור פנצ’ר ב”אספקה קטנה” ושם נשאר, כאחראי מסור וחרוץ, עד יציאתו לפנסיה.
ברבות הימים הפכה האספקה קטנה לכל-בו, אך תמיד נקראה “חנן”.
אבא היה אדם חם, תרתי משמע; אוהב ומלא שמחת-חיים מחד, וחם מזג ונוטה להתרגז מאידך.
הוא היה יקה קפדן, חרוץ ומסור. הדאגה לנו – לי בתו ולרות אשתו – הייתה החוט השזור במארג חייו.
הכל אצלו היה עד הקצה – האהבה, השמחה, הכעס, הדאגה והחרטה, ולקראת סוף חייו – הכאב, הגעגוע והעצב.
הוא אהב מוסיקה, טיולים ומילונים, אך בעיקר אהב את אשתו, בתו ונכדיו.
בשנים האחרונות חלה והזדקן, איבד כמעט לחלוטין את מאור עיניו, דבר שגרם לו להתכנס אל תוך כאבו ולרצות לסיים את חייו.
לפני כארבעה חודשים עבר ל”הדרים”, שם שהה בגעגוע תמידי לאשתו רות, שהייתה אהבת חייו.
הבוקר עם אור ראשון נאסף אל אבותיו.
נוח על משכבך בשלום אבא. תודה על כל מה שנתת.
אוהבות אותך מאוד, רות ורחלי.
