צור יעקב

יעקב צור

תאריך לידה: 21/11/1925
תאריך פטירה: 10/03/2014
ארץ לידה: צ’כיה
בת זוג: גיטה צור
בת זוג: לואיס צור

פיסות חיים
יעקב נולד בצ’כוסלובקיה, בעיר אוסטרובה, ב-1925 בשם קורט צירר.
בן בכור לאביו אלפרד אשר נרצח באושוויץ ב-1944 ולאמו מרים ז”ל, אח לחנה שאף היא נרצחה באושוויץ ולקטיה תיבדל לחיים ארוכים.

המשפחה חיה ברווחה עם בית גדול, אומנת, טבחית, מכונית וכל הנוחיות. יעקב תיאר את ילדותו המוקדמת כטובה ומהנה, עם אביו המשכיל היה משחק שחמט ועם אמו ואחיותיו יצא לנופשים ובילויים, ובכלל חווה חיי תרבות עשירים. כבר בגיל צעיר דיבר שפות רבות שלמד בבית הספר וברחוב כמו צ’כית, גרמנית, פולנית וגם עברית,
ובהמשך הוסיף רוסית, יידיש ואנגלית, כשבכולן שמח להשתמש בכל הזדמנות עד הרגע האחרון.

בגיל תשע נפרדו הוריו. הילדים התפזרו, יעקב עבר עם האם לעיר רחוקה ובהמשך נדד בין ההורים, בפנימיות ובבתים מארחים לפי המצב, והיה צריך להסתדר הרבה לבד.

מכיתה ג’ הצטרף לתנועת נוער ציונית “תכלת לבן” ולתנועת “מכבי” ועסק הרבה בספורט.

בתחילת המלחמה, ב-1938, למד בתיכון בצ’כיה ושם התוודע לראשונה למעללי הנאצים מסיפוריהם של הפליטים מאוסטריה. בהמשך פלשו הגרמנים לצ’כיה, ולאט לאט השתלטו על העניינים. העבירו איסורים וגזירות קשות על היהודים, הכריחו אותם ללבוש את הטלאי הצהוב וסגרו בפניהם את בתי הספר. יעקב עבר בעקבות כך ללמוד בבית ספר שארגנו בתנועה והתפתחה אצלו יותר ויותר ההכרה הציונית. כאשר סיים ללמוד עבד ותרם מכספו וממרצו לעזרה למען הקהילה היהודית שאנשיה התחילו כבר להישלח בטרנספורטים לפולין ואחר כך לטרייזינשטט.

יעקב היה מהאחרונים שהוכנסו לגטו טרזין יחד עם משפחתו. בגטו היה רעב גדול אבל גם חיי חברה תרבות וספורט עשירים שיעקב נטל חלק בהם. לאחר כחמישה חודשים בטרזין הועבר יעקב עם משפחתו לבירקנאו, שם שרד בזכות
עוז רוחו ואנשי “התנועה” שתמכו אחד בשני.

ב-1944 היה יעקב בין הנשלחים למחנה עבודה “שוורצה יידה” שם עבד בבניית מקלטים. משם עבר למחנה “זקסנהאוזן”. שם היו תנאים טובים יותר, ויעקב עבד בהוצאת פצצות מהאדמה על מנת שחבלנים יוכלו לפרק אותן.

ב-1945 השתתף יעקב במצעד המוות, צעד עם כולם וראה איך אנשים רבים, וביניהם חברים, ששרדו את כל הקשיים מתים רגע לפני הסוף, והוא המשיך והגיע לרגע הנכסף של השחרור. הוא חזר לפראג, אבל חיפש רק איך להגיע לארץ, ולבסוף עלה עם ספינה קטנה שקראו לה כ”ג יורדי הסירה. הספינה התקלקלה ונתפסה ויעקב יחד עם כולם גורש לקפריסין, שם שהה ארבעה חודשים לפני שהגיע סוף סוף לארץ ופגש את אמו שהגיעה עוד בתחילת המלחמה.

כחלק מ”התנועה” בחו”ל שהייתה מזוהה עם הקיבוץ המאוחד, יצא יעקב ממחנה המעצר ישר לקיבוץ נען הצעיר והמתפתח. יעקב שהיה צעיר נמרץ עם מודעות פוליטית גבוהה הצטרף מהר מאוד לשורות הפלמ”ח ולקח חלק פעיל בקרבות רבים וקשים במשך כשנתיים, רובן במסגרת חטיבת הראל. בהמשך השתתף יעקב כלוחם מילואים גם במבצע קדש, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור. תקופת הפלמ”ח הייתה חשובה מאוד בחייו ובזהותו כישראלי הוא היה גאה בתרומתו, הִרבה ללמוד ולהרצות בנושא ולקח חלק בפעילויות להקניית מורשת הפלמ”ח.

עם סיום פרק הלחימה חזר יעקב לנען ועבד כמדריך. הוא הכיר את גיטה, אשתו הראשונה, שעברה אתו מפרוד לנען בעקבות הנישואין. יעקב מתאר שגיטה, ניצולת שואה כמוהו, הייתה אישה מסורה מאוד, אך חייהם המשותפים לא היו סוגים בשושנים והם עברו הרבה אכזבות וכאבים משותפים עם מותם של חלק מילדיהם. שלושת הילדים הראשונים נפטרו מוקדם: יורם וציפורה מתו מעט לאחר הלידה ומנחם, שהיה בעיני יעקב חכם מאוד אך חלש פיזית, נפטר בגיל ארבע.

שבועיים לאחר הפטירה נולד ישראל ושנה לאחר מכן יפעת, ואחריהם בת נוספת, צופית, שנולדה במצב לא טוב ונפטרה לאחר כחודשיים. יעקב זכה לראות את ישראל ויפעת מתחתנים, והיו לו חמישה נכדים, אך ישראל נפטר טרם עת,
בגיל 39 בלבד.

בשנים הבאות המשיך יעקב ללמוד ולהתפתח במקביל לטיפול בילדים, הוא למד בירושלים בקורס מדריכי נוער, ואחר כך בקורס הדו-שנתי באפעל, לימודים מהם נהנה ביותר. בהמשך לימד היסטוריה ולאחר מכן לימד וניהל את הקורס בדו-שנתי באפעל, נתן הרצאות מרובות בקיבוצים שונים וארגן סמינרים. אבל גם אז החיים לא היו על מי מנוחות.

אחותה האהובה של גיטה נפטרה ממחלת הסרטן, ומעט אחר כך התגלה סרטן גם אצל גיטה.
היא התמודדה עם המחלה באומץ והשתדלה לאפשר ליעקב להמשיך ולהתפתח, אך לאחר שלוש שנים נפטרה.

שנה לאחר מותה של גיטה התחתן יעקב עם לואיס, שהביאה עמה מנישואיה הראשונים שני ילדים הקרובים בגיל לילדיו, אליהם גם התייחס תמיד כמשפחה.

כאשר יעקב סיים את עבודתו באפעל הוא התחיל לעבוד באינסטלציה בנען, הפך לרכז והוביל מהפכה טכנולוגית כשעבר ממוצרי מתכת למוצרי פלסטיק, מהפכה שהיה מאוד גאה בה.

ב-1997, לאחר עשרים וחמש שנים באינסטלציה, החליט יעקב לפרוש מהעבודה ולהתפנות באופן מלא לחקר השואה. נושא זה העסיק אותו כל השנים אך לאחר שפרש מפעילויות אחרות התמסר אליו מכל הלב. היה חבר בוועד המנהל של בית טרזין, נתן עדות בפני קבוצות מבקרים והרבה לנסוע להרצות בפני קהלים שונים בארץ ובחו”ל.

אתמול כשהסתכלנו באלבומיו גילינו ביניהם את הטלאי הצהוב המלווה אותו כבר מעל שבעים שנה.

יהי זכרו ברוך – המשפחה