ענבי דינה

דינה ענבי

תאריך לידה: 12/12/1915
תאריך פטירה: 26/06/2010
ארץ לידה: פולין
בן זוג: דוד ענבי

פיסות חיים
מתוך שיחה של דינה עם רחל אריאלי – יולי 2004

“נולדתי באוליקה, שהיום באוקראינה, אך אחרי מלחמת העולם הראשונה הייתה תחת השלטון הפולני.
היהודים חיו שם בצל מלחמה קיומית תמידית, לא רק דלות הקיום אלא גם הרס, שמד וחורבן.

נולדתי, שישית במשפחה, בדצמבר 1915. לאבי הייתה תחנת קמח עם שותפים והקיום היה סביר ואפשרי.
לאחר מלחמת העולם הראשונה אבי נפטר, וזמן קצר לאחר מותו שרפו הקוזקים את תחנת הקמח ואמי נשארה לשאת בעול קיום המשפחה.

חנות המכולת הקטנה השאירה מעט מאד לקיומנו, ועם כל זאת אמא דאגה שנלמד בבית ספר “תרבות” ונקבל חינוך יהודי. הילדות שלנו הייתה ילדות של מצוקה ועוני, חיינו את הקשיים ואת המאמץ של אמא לשאת בעול ובקשיי היום-יום. למרות זאת היה לנו בית חם ואוהב, המקיים את כל החגים והמצוות, והם קשורים בזיכרונות ילדותי.

בתחילת שנות ה-30 עברה רוב המשפחה שלי לברזיל ואמי מאד רצתה שאצטרף אליהם, אך אני הייתי “נגועה” בציונות ומשוכנעת שצריך לעלות לארץ ישראל.
כוח המשיכה של התנועות הציוניות היה עצום, וזה היה גם מזלנו.

לא היה מה לעשות בעיירה לאנשים צעירים. יכולת כספית להמשיך ללמוד לא הייתה, למרות רצוני הרב ללמוד.
תחושת החמצה ונחיתות מסויימת ליוו אותי לאורך השנים.

בת 17 יצאתי להכשרה בטרנופול וזו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מהעיירה.
הסרטיפיקטים היו האופק אליו שאפו כולם.

בספטמבר 1935 קיבלתי את הסרטיפיקט, ובאונייה “ירושלים”, שיצאה מטרייסט, הגענו לחוף בת גלים.

בחלוקה מקרית של האנשים שלחו אותי ושתי חברותי לנען. משה ברסלבסקי קיבל את פנינו ושיכן אותנו באוהל.
בימים הראשונים עבדנו בגן הירק, ואחרי כשישה שבועות שלחו אותי לתלפיות לפלוגה שהקימה את ה”קמפ” הבריטי.
עם בוא החורף נגמרה העבודה שם וחזרתי לנען. עבדתי במטבח, בפרדסי “יכין” בבירור תפוזים, במחלבה שיצרה גבינה מלוחה ואגרו אותה לימי המלחמה, במתפרות ובבית הילדים.

בינואר 1955 התחלתי לעבוד במפעל הממטרות.
בתחילה התנאים היו שם לא קלים כלל – בקיץ חם מאד ובחורף קר מאד.
העבודה במפעל נתנה לי סיפוק רב מפני שידעתי שאני מרוויחה ועושה עבודה טובה.
אהבתי את העבודה. עבדתי במפעל כחמישים שנה!

את דוד פגשתי בהכשרה בטרנופול ושמרנו על קשר מכתבים. כשהוא עלה לארץ הוא בא לנען.
הקשר התחזק ורק לאחר זמן התחתנו.

אני עברתי שנים קשות, כי בתנו הבכורה נפטרה בפתאומיות. עברתי תקופה שקשה לתאר…
אחר כך נולדו הבנות: עודדה, רותי ודורית וחזרה השמחה לבית. כל אחת הביאה עמה את הטוב.
הן בנות נהדרות, דואגות וחמות. כל השנים סבלתי מהחינוך המשותף ואני חושבת שהבנות חשו את הדאגה שלנו.
היום אני מאד גאה במשפחה שלי ובשמונת נכדי. מאד אוהבת אנשים ושמחה לפגוש בהם.

לצערי קשה לי מאד לראות את מה שנעשה בארץ. אנחנו באנו עם מסירות גדולה והיינו מוכנים לתת הכל בשביל הארץ והמדינה, והיום הפנים שלנו נראות כל כך רע וזה מאד מאכזב…”

* * *

תם הפרק… לאמא היה אירוע מוחי ששיבש את ימי זיקנתה המפוארים, עצמאותה הגאה, אהבתה הגדולה לביתה, משפחתה, לטיולים שלא החמיצה ולמעשה ידיה. אמא לא השלימה עם מצבה וחיכתה ליום בו תשוב לביתה.
אנו, הבנות והנכדים, ניסינו באהבה ובתמיכה להקל על “בגידת הגוף” ולהעניק את הטוב המירבי.
עובדי “בית הדרים”, בו היה משכנה בשנתיים וחצי האחרונות, טיפלו בה במסירות ובכבוד ולהם נתונה תודתנו העמוקה.

נזכור בהערכה ואהבה רבה את דרכה של אמא, פועלה, אהבתה, מסירותה וחכמת חייה.

הבנות ובני ביתם.