נירנברג בלומה

בלומה נירנברג

שם משפחה קודם: קויפמן
תאריך לידה: 05/08/1914
תאריך פטירה: 20/10/1958
ארץ לידה: ביאליסטוק
בן זוג: פנחס ניר

פיסות חיים
נולדה בשנת 1915 בביאליסטוק וחונכה בבית הוריה הדתיים והאדוקים מאוד.
גמרה בית ספר יהודי ולמדה גם עברית.
בגיל צעיר נספחה לתנועת הנוער החלוצי ובהיותה בת תשע-עשרה יצאה להכשרה, בניגוד לרצון הוריה, שכמעט ניתקו אִתה את הקשרים בשל כך.
כרוב החלוצים בימים ההם עשתה שש שנים בהכשרה במקומות שונים ובכל מיני עבודות, ובשנת 1939 הגיעה בעלייה ב’ לנען.

בנען בנתה את קינה המשפחתי, ילדה את ילדיה והיתה מאושרת בחיי אימהותה – אם יהודיה.

הפגיעה שנפגעה לפני מספר שנים בתאונת דרכים הקשתה על חייה, אך למרות זאת התאמצה לא לזנוח את עבודתה ואת חובתה כאם. לא נתפסה למרירות וחייתה בצנעה עד יום מותה הבלתי צפוי.

לפני חמישה שבועות, בליל גשם, ירדה לסגור את החלון, החליקה ונפלה, שברה את רגלה החולה.
פנחס לא היה אז בבית, אך היא לא קראה לעזרה. לבדה הגיעה למיטתה ושכבה עד הבוקר בכאבים בלי שאיש ידע על כך. בבוקר, בבוא פנחס הביתה, הוא פנה למרפאה ומיד הועברה בלומה לבית החולים.

במשך יומיים קיבלה טיפול רגיל נגד שבר, וביום השלישי הוחלט לבצע ניתוח על מנת לאחות את קצוות העצם השבורה. הניתוח נעשה בהרדמה כללית ותוך כדי ההרדמה קיבלה בלומה הלם, דבר שקורה לעתים נדירות ביותר, והלם זה גרם למותה. מאמצי הרופאים להצילה עלו בתוהו.

ובבית הקברות של נען שוב נכרה קבר רענן לחברה, אם ורעיה, שמתה בדמי ימיה.

* * *
עם בלומה בהכשרה ובנען

בקבוצת ההכשרה בדומברוביצה הכרתי לראשונה את בלומה, בבואי לשם כמוה, מפלוגה קטנה.
היא עבדה בבתי חרושת שונים לזכוכית ומנסרה והיתה תמיד אהובה על כל החברים ומקובלת כחברתית ופעילה.

בלומה באה להכשרה ב”החלוץ” מבית אדוק מאוד. עם צאתה להכשרה, בניגוד לדעת ההורים, גרמה להינתקות מהמשפחה, כמעט להחרמה מלאה, ולמרות הלחץ שהופעל עליה לבל תלך בדרך זו – עמדה בזה – ועלתה בשנת 1939 ארצה ומהאונייה ישר לנען, בה חייתה אתנו את חייה שנקטפו בחטף עתה.
מה מכאיב שלא ידעתי ולא יכולתי לראות אותה ביום האחרון שלפני מותה.

בשנים הראשונות בנען היתה מאוד מאושרת בעבודתה בקטיף בפרדס, וגם ביתר העבודות.
היא הבריאה יפה, בנתה את קן משפחתה והיתה מאושרת. היתה נקייה ומסודרת, הנקיון והסדר היו אצלה לדוגמה.
מה מאושרת היתה כשאחיה הגיע ארצה. לאחר כמה זמן נסעה עם משפחתה לבקר את אחיה וקרה לה אז האסון המר עם הרגל. מאז עברו קרוב לשמונה שנים, וכל השנים האלה היא ידעה סבל מהו.

בלומה היתה איש הספר עוד מילדותה. למרות השכלתה ביידיש, היא, חיש מהר בכוחות עצמה, בשעות הערב, למדה עברית והכירה יפה את השפה, שלטה בה ונקשרה מאוד לקריאה. עד חצות לא היה מש הספר מידיה, ולאחר האסון שקרה לה עוד יותר נקשרה לקריאה.
המשפחה, החדר, הספר – בזה מצאה את סיפוקה. זה נתן לה את הכוח להתגבר על מצבה.

ראיתיה לאחרונה ביום רביעי, בלכתה להשכיב את ילדיה, כי פנחס לא היה בבית. ליוויתי אותה לבית הילדים, ומאז לא ראיתיה עוד. המוות לקח אותה לפתע מבלי שנדע על זה, ואף קרוב וידיד לא היה על ידה ברגעים האחרונים.

יומיים לפני מותה, בשבת, כשפנחס ביקר אותה בבית החולים, היה לה מצב רוח מצוין. ישבה במיטה ואמרה שמרגישה טוב ואין צורך לבקרה ביום ראשון… וביום השני הלכה מאתנו לתמיד…

כזאת היתה בלומה – חזרה וידעה להתגבר על כאבים. היתה כל הזמן קשורה לפינתה במחסן הבגדים.
קשה היה לה בעבודת התיקונים, וכל השנים שאפה להוציא תחת ידיה דבר חדש ושלם וגם לכך הגיעה במאמצים רבים.

שכלנו אם וחברה נאמנה ומסורה למשפחתה ולמשק.

יהא זכרה צרור בתוכנו.

ציפורה ליטאית (סוקולובסקי)

* * *

הכרתי את בלומה בבואי להכשרה, בראשית שנת 1934.
באותם הימים עבדנו במנסרה והחברות עבדו בעיקר בהוצאת הנסורת ממרתף המנסרה החוצה.
היתה זו עבודה קשה, ואף על פי שבלומה לא היתה מהחזקות בין הבנות, עבדה בעבודה זאת ונשאה בעול מתוך שמחת-חיים וחדוות-נעורים. היתה תמיד עליזה, ואת צחוקה אפשר היה לשמוע מרחוק. היתה מעורבת בחיי החברה.

מוצאה היה מבית מסורתי, ולמרות בואה לתנועה נשאר חינוך זה חרוט עמוק בנפשה.
תקציב קיומנו באותם הימים היה דל, ואנו לא יכולנו בכלכלתנו להקפיד על כשרות, ועל אף פי כן לא יכלה בלומה להתרגל ולא ויתרה בזה.
היתה בה דבקות לדרך הקיבוצית, בלי שום עקיפות, והיתה עקבית מאוד בעקרונות. זכורני מקרה שבביתה נודע כי נעליה קרועות ושלחו לה זוג נעלים מהבית. בלומה לא היססה ושלחה את הנעליים חזרה.

בשנת 1936 חוסלה הכשרת דומברוביצה ועברנו לרוקיטנה. שם היתה עבודת החברות במשק בית, וגם בלומה, למרות שלא היתה רגילה לעבודות אלה, כי בביתה לא עסקה בזאת, השתדלה שלא לפגר אחרי שאר החברות, ובמשך שהותנו ברוקיטנה התמידה במקום עבודה קבוע במשך כל הזמן. בעבודות אלה המשיכה גם במקום ההכשרה החדש, בלוצק, עד עלותה ארצה.

גם פה בארץ היו חייה מתמידים וצנועים. היתה מאושרת בכניסתה לחדר משפחה ועם היותה אם.
זעזוע קשה עבר עליה עם האסון שקרה לה בתאונת הדרכים, ולמרות מצבה הקשה התגברה ברצונה החזק, התחזקה ולא היתה מוותרת על חובת אמא שבה.
והנה בא המקרה העיוור וקיפד את פתיל חייה. זכרה יהיה שמור בלבנו.

מרדכי ירקוני

* * *

מזה עשרים וחמש שנים שפגשתי את בלומה בבואה כחלוצה להכשרה בעיירה דומברוביצה, בפולסיה אשר בפולין.
בלומה, אשר באה מבית דתי, לא רגילה לעבודה פיזית, הסתגלה עד מהרה לעבודה ולתנאי החיים החדשים אשר לא קלים היו בקיבוצי ההכשרה דאז.
היתה תמיד עליזה ושמחה ומטרת חייה היתה עלייה לארץ ולקיבוץ, בכל התנאים ובכל הדרכים.
כשש שנים היתה בהכשרה, נדדה מקיבוץ אחד למשנהו, עד אשר הצליחה להגיע, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בעלייה ב’, לנען.

גם כאן, בביתה החדש, ראתה את הקיבוץ כבית וכמטרת חייה. בלומה תמיד הסתפקה ביש, וכאשר הקימה את משפחתה לא היה גבול לאושרה. וכאשר נולדו ילדיה תמיד דיברה עליהם בגאווה והשתדלה להעניק להם מאמהותה.

בשטח עבודתה שמרה בלומה לא להחסיר יום עבודה. עבדה בכל עבודה בנען, במטבח, בבתי ילדים, עד יום היפגעותה בתאונה. גם אחרי זה השתדלה להשלים עם גורלה והשתדלה לטפל בילדים. לא היה כמעט ערב שלא ראיתיה הולכת להשכיבם בבית.
גם בשטח עבודתה, אחרי האסון, השתדלה להביא תועלת למשק ועבדה במתפרה בהתמדה.

מי יכול היה לחשוב שבאופן פתאומי כזה תבוא הידיעה המרה – בלומה איננה…

יהא זכרה ברוך!

מרדכי רובין

* * *

בלומה היתה אחת החברות שעזבה את ביתה האדוק בגיל צעיר מאוד ויצאה להכשרה בלי רשות ההורים.
שנים היתה בהכשרה בפולין עד שהגיעה בעלייה ב’, באונייה המפורסמת “טייגר-היל” לארץ ולנען.

בזמן הראשון, ככל עולה חדשה, עבדה בכל מיני עבודות. פה היא הקימה את משפחתה והתרגלה יפה לחיים שלנו בלי להתאונן, והיתה שמחה בחלקה.

הרבה זמן עבר עד שהתרגלה למצב נכותה, אחרי התאונה שהיתה לה, בנוסעה אל אחיה שאתו רצתה לבלות את חג הפסח. בעבודה מצאה את מקומה. על אף הקושי שמצב גופה גרם לה בישיבה היתה מתמידה ושקדנית.
עם כל הקושי בחייה ידעה לגלות מידות תרומיות ביחסה אל הזולת. רצון להתגבר על מצבה ולא להכביד במשפחה.
ידוע לנו שכאשר הציעו לה ולפנחס לנסוע יחד לנופש בחוץ היא לא הסכימה מתוך נימוק שלא יהיה זה נופש לפנחס כאשר הוא יצטרך לטפל בה, ועמדה על כך שהוא ייצא לבד.
גם נסיעתו של פנחס לסמינר היתה בהסכמתה ולשביעות רצונה, למרות שפנחס פקפק, אך היא עמדה על כך שייסע – ומוטב עכשיו, לפני החורף.

היכרנו את בלומה מתוך המגע היום-יומי בעבודה משותפת במשך שנים.
היא סבלה מנכותה ואמנם מצב רוחה לא היה משופר, אך למעשה השתדלה להתגבר ולמלא את המוטל עליה כאיש עבודה וכאם לילדים.

כחטף באה הידיעה המרה על מותה והדהימה באכזריותה…

חברותיה