חיים וילנאי (שניידר)
תאריך לידה: 01/01/1910
תאריך פטירה: 02/08/1944
ארץ לידה: פולין
פיסות חיים
חבר יקר ונאמן – אחד השרידים של וילנה היהודית. כמה גלגולים רבי סבל עבר בימי מלחמה אלה, מימי חורבן פולין וכיבושה, דרך ערבות רוסיה ואחר כך במדי צבא זר, בלי יהודים, עד אשר הגיע לארץ ולנען – והנה…
כל מי שהכירו אהבו. היה בו מיסוד הטוב, הפשטות העממית. הנאמנות היהודית לעבודת המשק נכנס באופן יסודי.
ביסוד היה איש עבודה. היה ביטחון שהוא ייקלט בתוכנו – בין המעטים שהחזיקו מעמד.
שוב מוות פתאומי ואכזרי. ואף הפעם אנו עומדים בפניו אין אונים, מאין יכולת להציל, למנוע את האסון.
בליל שבת שבוע זה, בחצות, נשכו נחש. הוא עצמו לא הבחין ממה קיבל את הנשיכה, אבל בעצמת הכאב צעק שחיית פרא נשכה אותו. מיד חשו אליו חברים, נעשה לו מה שדרוש ברגעים אלה ואף הרופא הובהל לעזרתו.
למרות כל המאמצים לא נתגלו סימני הנשיכה וקשה היה לקבוע דבר. בשעות הלילה איבד דם רב משטף דם פתאומי. בבוקר הוזמן מיד אוטו מגן-דוד-אדום. חבר נסע עמו לתת לו מדמו לעירוי. בבית החולים בלינסון ניתן לו מיד דם.
ושוב נסעו ארבעה חברים מנען לבית החולים לשם כך. אך חיים לא נאבק רבות עם המוות וחייו תמו ביום 2.8.1944.
הארון הובא הביתה בשעה מאוחרת ואזי התקיימה הלוויה. רבים רבים בכו מרה למותו, הגם שטרם הכירו אותו כל כך טוב. ליד הקבר הפתוח אמר משה פ’ כמה מילים לזכרו. בין השאר הזכיר שנשארה אי שם בגולה אישה וילד.
ואם יציל אותם הגורל מגיא ההרג – ויבואו לארץ – נדאג להם ונקלוט אותם.
סכום כסף שנשאר לאחר מותו הופקד אף הוא לתכלית זו.
* * *
קשה לי לדבר ליד קברו הטרי של חיים וילנאי… שותף הייתי לגורלו כאן, מפרוץ המלחמה ועד היום…
נותרו עוד חברים בודדים, בני העלייה החדשה…
קשה היה לדבר על אדם אשר עבר חמש שנות ייסורים כל-כך קשות, שהמוות ארב לו שם בלי הרף באלפי עיניים, שידע את האימה הגדולה ביותר, שמחזות האימה מחווירות לעומתה…
ולא עד בלבד היה למחזות האימה אלא מיצה את טעמן האכזרי ביותר על עצמו.
קשה היה לדבר ליד קברו של חיים וילנאי הגדול והענו, כשאתה חש עוד את נשימתו החמה ועוד קשה לך להשלים עם הוודאות האכזרית – איננו…
רק לפני כמה שעות דיבר אליי ובמו עיניך ראית כיצד פורש מלאך המוות את כנפיו השחורות על חיים וילנאי הגדול יותר… ראית – ואתה אין-אונים היית אל מול כוח איום זה ששמו מוות.
בימי מצוקה וענות מתחשלת החברות. בשעות הקשות נעשה כל אנוש – אנושי יותר, נוכח האסון המשותף נכרתת ברית אחווה בין אנשים.
חמש שנים רצופות נקלע חיים וילנאי בכף גורל כזה. במלחמה, במחנה שבויים, בגירוש, תפיסות, ובכל מקום נפגש עם חברים שהושיטו לו יד לעזרה. והוא – הוא פתח לפניהם את לבבו הטוב, חילק עמם את פרוסת לחמו האחרונה וסבל יחד אתם בצוותא.
ועכשיו – אין אונים נעמוד – אנו רעיו לנדודים – ליד קברו, ואין בידינו למלא חובת-עזרה אנושית ופשוטה שגורל הפליטים מטיל עלינו. רגש איום הוא לפליט בשומעו את חברו, שכל כך הרבה לעזור לו, צועק: אחי! הצל!
– ואתה – אין בידך להושיע.
חיים וילנאי – בן וילנה, הפשוט, השקט, השתקן והצנוע. בווילנה – ירושלים ד’ליטא זו – אפילו “האדם הפשוט” היה אדם… חמש שנים היה נע ונד, מורדף כחיה פצועה, נודד ותועה על פני אלפי ק”מ על פני עמים וארצות.
בכפור מקפיא ובסערות בחורף, ובשרב מחניק בקיץ. רעב ומושפל, קרוע מעל יקיריו בווילנה. מנותק מילדיו ומאשתו… ותקוותו לא עזבתהו לשוב ולראותם ביום מן הימים. ובכל אלה שמר חיים על דמותו האנושית, על טוהר ענוותו…
כל מי שעבד במחיצתו התרשם מן האווירה השקטה של עמלו. היתה תמיהה: בחור כל-כך גדול ורחב גרם, ואינו יכול להרים מעט את קולו… חיים שתקן היה, כמעט שלא סיפר על עצמו, ועל כן אנו יודעים כה מעט על חייו.
ועכשיו, בהתקרב “הצבא האדום” אל וילנה, נעורו בלבו געגועים במשנה תוקף אל עיר מולדתו, והחל מזכיר את אשתו ובנו שנשארו שם… בלשונו הפשוטה אמר: הוא מאמין מאוד שהם בחיים והוא עוד יפגוש בהם…
ועם שחרור העיר וילנה גם התכוון לכתוב להם מכתב. בגעגועים ובאהבה דיבר על וילנה שלו. הוא התגעגע לסמטאות העיר הצרות, במקום שעמדה ערש ילדותו ובמקום שחי עשרים וחמש שנים רצופות משנות חייו.
חיים היה שייך לאותם הטיפוסים המסוגלים לחיות במקומם מאה ועשרים שנה ולא לצאת מגבולותיה, אילולא המלחמה האכזרית. והוא נעקר מן העיר כשם שנעקרו מתוכה מרבית יהודיה.
קשה ואכזרית היתה דרכו של הפליט היהודי. שמות שונים דברו בו בנתיבות נדודיו. בכל מקום היתה לו משמעות אחת: זר ונכרי אתה! מיותם! כלך מכאן! ולו גם ערום, רעב, מגואל, ולו גם באזלת-יד…
בכוח מופלא ובלתי מובן לו עצמו המשיך הפליט לנדוד, לפלס דרך, לחפש מרגוע לראשו העייף, ודרכו היתה זרועה אלפי קברים של ילדים וטף, אמהות ואבות, שניספו בדרך זו…
…בבדידות באוהל. הוא נכסף לנפש קרובה בפניה יפתח הפעם את סגור לבבו, הלב הסגור ימים רבים כל כך…
…בקרבת האוהל חיים הזמין אותי לסור פנימה. התחילה שיחה על הא ועל דא, על המצב בקיבוץ, על המצב בחזית, ומכאן לעבר הקרוב – כשחיים היה שם הרחק, בסיביר, במחנה עבודה של שבויים.
תוך כדי שיחה נכנס לאוהל חבר סידור עבודה ומבקש מחיים לצאת עוד באותו לילה לעבודה במקום חבר שחש עצמו לא בקו הבריאות. חיים נאות ללא כל היסוס. הוא מבקש רק שהות של רגעים מספר עד אשר יחליף את בגדיו. תוך כדי לבישת בגדי העבודה הוא מוסיף ומספר, בזיכרונו הבהב משהו מהימים שעברו:
באחד מלילות החורף, ליל כפר סיבירי, הגיע לאותו מחנה שבויים קרון מספוא. חיפשו אחריו למען יקום ויפרק את הקרון. אבל לא היה לו אז כל רצון לקום בקור הזה ולצאת החוצה. הוא התכנס לו בפינת מחבוא ולא נענה לצעקות ולקריאות שפילחו את המחנה. כל עמלם למוצאו עלה בתוהו.
ובינתיים הוא כבר בבגדי העבודה, נכון לצאת לעבוד.
“וכיצד עלה בידך בכל זאת להתחבא במחנה?” שאל אותו איש-שיחו, כשהוא חושב לו בתוכו כיצד נענה הפעם ויצא ללא היסוס בלילה לעבודה.
“מחר ניפגש שנית באוהל, ואני אספר לך את סוף הסיפור” – ענה חיים כשהוא מתרחק, צועד בדרך למקום עבודתו. (מפי: י.ז.)
* * *
ליד הקבר (מדברים שלא נאמרו)
צער אילם נוקב בלב למותך – חיים וילנאי. מוות אכזרי, מוזר – מינה לך הגורל.
חדש היית בתוכנו, לכאורה זר לחיינו, אבל נבע ממך משהו כל-כך קרוב ללב, יקר. מהרגע הראשון שפגשנו בך ראינו ללבבך, ראינו בך איש עממי, שופע, טוב לב, נאמן, תם וישיר.
שריד היית – אחד השרידים לווילנה רבתי, עיר ואם בישראל. בן ליהדות מושרשת, זו שהאויב הכרית אותה מעל פני האדמה…
כמה יקר צריך להיות לנו כל שריד וכל ניצול מווילנה זו, מההמון הישראלי זה שהועלה לגרדום…
למען ייאחז פה בארץ ויקים ניר חדש על אדמה חדשה לווילנה האם…
ואנו ראינו אותך מקרוב ומרחוק, בעבודה ראינוך ובשובך מן העבודה. והיה בטחון בלב: אדם זה ימצא כאן קרקע מתחת לרגליו – סוף סוף ימצא את תחנת המרגוע. כי היו לך חושים עמוקים לעבודה, לעמל כפיים, לחיי יושר.
והנה – פתאום נעקרת…
את זכרך נצרור בתוכנו…
* * *
בלילה ההוא
באותו לילה הגעתי לאוהל בחצות. לתמהוני לא מצאתי בו, כבכל לילה, את חיים. איש אוהל היה ולא הרחיק מעולם מתחומיו, מלבד בערבים בהם היינו מתאספים באחד מאהלינו ומבלים בצוותא שעות מספר, בשירה עממית ביידיש, בשירה רוסית, מספרים סיפורים ודברי היתול ומעלים חוויות, בעיקר מחמש שנות המלחמה האחרונות.
ומה השתוממתי בבואי בשעת חצות ומיטתו של חיים מסודרת, מכוסה שמיכה, כאילו לא גר כאן כלל.
המיטה הריקה כל כך הפתיעתני אותי עד כי נשארתי עומד על מקומי רגעים מספר, עיני משוטטות במבוכה ממיטה לחברתה. רגע דימיתי כי סרתי לאוהל זר – אבל לא! הן זה אוהלנו. מיום בואו לנען גר בו חיים ואף פעם לא נאות לעזבו, כשהציעו לו את הדבר.
רגעים מספר ישבתי והרהרתי. ואחר-כך קמתי ויצאתי את האוהל. הקיבוץ עטוף תרדמה עמוקה ואפלה.
עצים ודשאים, שמים וארץ כאילו התכווצו מפחד והפכו עננה כבדה, קודרת.
דרך חלונות המטבח מנצנץ אור חיוור ומאיר שטח קטן מסביב ובו נגלים ונעלמים צללים בודדים של אנשים…
הנה נגלית בחצר צללית אשה – שומרת הלילה היא זו, עם פנסה, והיא ממהרת לבקר את הילדים הישנים.
מתוך הדממה העמוקה מסביב עולה נחרה כבדה של אנשים עייפים מעמל היום ואשר עם שחר עליהם להשכים מחדש לעבודה…
בהרגשה מוזרה שכבתי לישון: היכן הוא יכול להיות עתה? שנתי נדדה והמיטה הריקה הדריכה את מנוחתי.
לפתע הקיצותי לקול שאון סביב. מישהו קרא: קום, קרה משהו עם חיים!… קפצתי ממיטתי, התלבשתי בחיפזון וכשנגררתי אחר שומר הלילה שהעירני, סיפר לי כי חיים נושך בעבודתו על ידי איזו חיה ואין הוא נרגע.
הנה הוא על האוטו ליד המרפאה.
במרפאה פגשתי כבר את הרופא ומספר חברים חברות. עליתי מיד על האוטו שבו שכב חיים, מתפתל בייסוריו והוא זועק: “כל גופי מורעל – אני הולך למות!”
כשראני, הושיט יד קמוצה ובתוכה צרור ניירות ואמר: “קח אותם – אני איני זקוק להם יותר…
בין כך וכך הולך אני למות”. בחושך לא הבחנתי היטב אבל שיערתי שזהו צרור כספו. ניסיתי להרגיעו, אך הוא לא פסק מלמלמל: “לא! לא! השתמש בזה אתה, לי אין יותר צורך בהם…”
בעזרת חבר רחצתיו, הרופא נתן לו זריקת-הרגעה. השכבנוהו באוהל ומאז שמרתי עליו עד לפנות בוקר.
בבוקר הובא אוטו מגן-דוד-אדום שהסיעו לבית החולים בילינסון.
בשעות הספורות שהייתי במחיצתו לא עלה על דעתי אף לרגע אחד כי המצב הוא כל כך חמור.
ורק כשלקחוהו לבית החולים נתהווה חלל בתוכי, כאילו הוציאו את קרבי. אי-השקט גדל והלך ולא מצאתי מנוח.
ברעד חשבתי: האשוב לראות את חיים בחיים? – מוסר כליות אכלני: כיצד לא יכולתי לתפוס את כל חומרת המצב בשעות הלילה?
כעבור שעתיים נסעתי בלוויית כמה חברים מנען לבית החולים לתת דם לעירוי, כדרישת הרופאים.
האוטו טס במהירות אבל לי נדמה כי לא נגיע היום לבית החולים… ובהיכנסנו לחדר ההמתנה נתבשרנו את הבשורה האיומה: “נפטר”.
(ש.גד)
