דרור אפרים

אפרים דרור

תאריך לידה: 18/05/1918
תאריך פטירה: 17/04/2016
ארץ לידה: רוסיה
בת זוג: אלקה דרור

פיסות חיים
מקאמה – אמא ואבא – חמישים שנות נישואין

כתב: אפרים דרור, 1995

הטקסט המקורי מ-1995 הוקרא בלוויה של אבא-סבא ביום שני, 18.4.16, י’ ניסן תשע”ו, בהיותו בן תשעים ושבע.

*

גם אם יסופר, אולי לא יאומן.
כיצד חלפה חצי המאה, במרוץ עם הזמן.
רק תמול שלשום, זוג צעיר תחת חופת-נישואין של הרב,
וכבר היום בגיל שבין “שיבה לגבורה” מועד “חתונת הזהב”.
בהזדמנות חגיגית זאת נביא סיפור,
ישר מהמקור, ללא שיפור ואיפור,
על תחילת “רומננו” ואיך נפל הפור.
מפאת קוצר היריעה נעשה זאת בקיצור.

השנה אביב 1940, בלוח העברי: ת”ש,
כלומר מעל יובל שנים ממש.
המקום אחת הגבעות הנישאות ביערות הכרמל
אז אזור בודד, מסוכן ו”שכוח אל”.
יש לזכור כי בפלשתינה א”י, ה”מופתי” עדיין משתולל.
באירופה, הקנצלר היטלר מלחמת עולם מחולל.

כך אני מוצא את עצמי, באחד הימים כמבוקש,
מסייע לפלוגת עבודה של ה”בחרות”, בהקמת ביתם החדש.
כמאמר חז”לנו – “המעשה הוא העיקר ולא הפרט”.
הייתה זאת תרומתי הצנועה ל”בית אורן”, הקיבוץ.
בשמירה, עבודה, כמתנדב שבא מבחוץ.

כמו בתסריט טוב, כאן באה ה”פואנטה”, דהיינו העניין, העיקר.
פגישה גורלית בין בחור ירושלמי לבת “נחלת” הכפר.
בסיור, ביקור, חבורה צעירה של “ההתיישבות העובדת”
שבאה לשי-שבת כהזדהות ועידוד לנקודה המבודדת.
בערב לאחר ארוחה צנועה ושיחת חברים על הקשיים והעול,
מפנים את השולחנות, ויוצאים כמקובל במחול.
הולמות הרגליים ורוקעות, שרים בקולי קול, נתגבר על הכול,
מחר יזרח אור חדש, נשכח את היום והאתמול.
סוער הריקוד, החום מעיק ואז נפגשו העיניים ונוצר ה”קליק”,
כזה שרק במאי אמן יודע להפיק.

שיחה בשניים ב”דמי הליל”, יש על מה לדבר.
עוד הרבה שעות לפנינו, טרם פרידה, אפשר לשאול לברר.
נפרדים בהרגשה שעוד נוסיף להיפגש,
גם אם לא יודעים עדיין איך לממש את ה”יש”.

בינתיים מתארגנת כאן קבוצת צעירים-רות
אחרי שינויים והרפתקאות,
כגרעין, במקום הפלוגה שהתיישבה ב”יערות”.
תוך זמן קצר הגענו ל”מגדיאל” המושבה, כקבוצת “לפידים”.
עובדים ב”רכבות משא” כסבלים, ועוד מלאכות של עבדים.
חולפת שנה פלוס, הקבוצה שובקת חיים ומתפרקת,
ויש לכך סיבה טובה ומנומקת.

עם פירוק ה”גרעין”, נפתח דף חדש לאלקה ואפרים,
שהיחסים והחברות ביניהם התחזקו בינתיים.
צריך היה למצוא פתרון, לפחות “חניית ביניים”.

כך הגעתי ל”נחלת יהודה”, ביתם של “קריברוצ’קי-ברוש”,
שראו בי מועמד מיועד לבת הזקונים, בלי לחשוש.
ה”כימיה” בין ההורים לביני פעלה כהלכה ובלי כאב ראש
תוך זמן קצר התעריתי בין החבר’ה במושב.
גם “מילר” החיגר, שהיה מרכז רכילות ומידע ב”כסא הנכים” בו ישב,
היה נד בראשו לשלום כל אימת שראה אותי הולך ושב.

שנת 1942 כבר עברה את הפתח,
ממשיכים בשגרת חיים ללא דאגה ומתח.
אני עוסק כמכונאי בתל-אביב ואלקה עובדת בשטח.
מלחמת העולם בעיצומה,
החזית מתקרבת לארץ, גורמת לפחד ומהומה.
הנהגת הישוב מכריזה על גיוס צעירים-רות לצבא הבריטי של הוד-מלכותו,
ולחילופין, פלוגות הפלמ”ח שהוקם אז במחתרת והיה בראשיתו.
אלקה ואני מדסקסים, שוקלים בעניין.
ההחלטה, נשארים עם כוחותינו שלא במניין.
פרק חדש בחיינו נפתח, שירות של שלוש שנים בפלמ”ח,
אבל על כך בפעם אחרת והיא לא תברח.
נסגר המעגל כמו שסיפרנו בהתחלה,
במעמד החגיגי של “חתן וכלה”.

לסיום:
ממרומי חמישים שנות קיבוץ ונישואין,
אשחיל בהגיג מתפלסף את ה”אני מאמין”.
כמו בעולם הגדול של קליקות “אאוט” ו”אין”,
גם עולמנו הקיבוצי נגוע בעיוות ערכים “בין השיטין”.
ומהכלל אל הפרט, שגם בו נפל לא מעט פחת,
אדישות לא מובנת, ולמה שיהיה אכפת?

גם את חלקנו במסכת אפרט
כמו כל זוג נורמלי בהחלט
ידענו לקבל וגם לתת.
אם החמצנו פנים מעת-לעת,
לא היה זה משבר, אפילו לא חטא,
הרי אי אפשר לשמש תמיד “אות ומופת”.
הצוותא, היחד, היה לנו למסה,
להישען ולתמוך בזוגיות, לא לבד,
תמיד בשניים, בשמחה וביגון כאחד,
אף פעם לא בדד.
כל עוד הקומפלקס “גוף ונפש” תקין ואמין,
מצב הרוח סביר ודי זמין,
אין לנו, השבח לאל, על מה להלין.
אז אם הגענו עד הלום, בשלום
אין כל סיבה שלא נמשיך ביחד, עד כלות, עד תום.

ואתם, דור שני ושלישי,
נכס יקר ואישי,
אם עמדנו במבחן הציפיות שלכם, ואתם אתנו
הרווח כולו הוא שלנו.
נרים כוס ברכה
לחיים של טעם,
לחיים של ערך
במבצע “מעלה הדרך”.

*

אבא עלה לארץ עם משפחתו בשנת 1923, בהיותו בן ארבע.
גדל והתחנך בירושלים. התגייס להגנה בגיל שש-עשרה, לחם בפלמ”ח עד שחרורו בשנת 1945 – מועד נישואיו לאמא והקמת ביתם בקיבוץ גינוסר.
בשנת 1954 עברה המשפחה לנען.