גלילי יונתן

יונתן גלילי

תאריך לידה: 19/07/1939
תאריך פטירה: 18/01/1963
ארץ לידה: ישראל

פיסות חיים
השכול מתהפך בגננו כחרב.
פוקדנו השכול, בית-אם ובית-אב.
עם שחר יצא נערנו, עם ערב –
בא בוקר, תם יום – הוא לא שב.

היה נערנו – עץ זית מכסיף,
היה – צפצפה חלומת העלים.
היה נערנו – אלון מעניף,
היה התמיר בדקלים.

היה נערנו – כאורן החורש.
היה – תאנה החונטת פגים.
היה נערנו – הדס סבוך השורש.
היה הלוהט בפרגים.

השכול מסתופף בעמקי אוהלינו.
היה בנתיבנו השכול כעמית –
נושא בכפיו אל חשכת אבלנו
נר יגון, נר גאון – אש-תמיד.

(מ. טבנקין)

*

המומי כאב ליווינו השבוע למנוחת עולמים את חברנו-בננו יונתן.

בחלקת הבנים כרינו את הקבר הרענן. סביבו עמדנו כל בית-נען, ורבים רבים מכל פינות הארץ, אשר שמע האסון והשכול הזעיקם אלינו. ניצבנו דמומים וצפופים מסביב לקבר הכרוי, והלב הפליג לו בהרהורי תוגה נוקבת.

יונתן,
עוד מהדהדים דבריו בטקס קבלת מחזור הבנים האחרון. על טעם החיים השלובים באידיאה דיבר.
מה גאה היה אז הלב לדברים ולדובר כאחד. כמה תקווה ומאוויים פעמו אותו ערב בלבבות, נעגנו סביב יונתן וחבריו, הבנים הקולטים את דורות נען הצעירה. הבנים-החברים שהם אריחי בניין לביתנו, הממשיכים.

ועולה זכרה של אותה חוויה מסעירה החוזרת בעתות השנה, ומחדש מפעימה את הלב: כניסת מחזור בני-מצווה לתנועת המכורה – “הנוער העובד”. לפידים הבליחו וריצדו בעיני הבנות והבנים עטורי חולצות הכחול.
ודיבר יונתן – מרכז החטיבה. בהולם-לב הקשיב המפקד לדברים שנחצבו ממעיינות צלולים המפכים ממעמקים.
על התנועה דיבר יונתן. על שילוב דורות בחצובות של ערכים ותפקידים.

ולרחש עצי הקזוארינות שמסביב לחלקת הקברים עלה זכרו של יונתן, המפקד בחיל-השריון.
מפקד, ובין פיקודיו – בני נען. מה עמוק ורציני היה יחס ההערכה והכבוד שרחשו הטוראים חברי משקו למפקדם הצעיר.

והנה המר לנו הגורל. שיכלנו את אחד מבנינו-חברינו. ימים שדובר על ימי חוליו של יונתן.
האמנו כי ירפא לו, כי ישוב ויבריא, ומשנסע ליוגוסלביה, למפגש של נוער סוציאליסטי, וחזר מלא רשמים וחוויות, קיווה הלב – הנה קרה המיוחל, והלב התרפק על תקווה זו.

מה דלה השפה לבטא את הכאב. מה חיוורות המילים לנחם את ציפורה וישראל ושלמה.
את כולנו. במה ננוחם, והשכול היכה בנו…

המותר להגיד כי יונתן, שמצא מנוחתו באדמת נען – הוא המצווה עלינו את החברות, הרעות, הנאמנות לביתנו?
והן נחמה אחרת אין.

ואולי בחברות זו, בנאמנות לחיים המשולבים באידיאה – אולי בכך ימצאו ציפורה, ישראל, שלמה וכולנו סעד מה באבל הנוקב.

חבר