גולני צביה

צביה גולני

תאריך לידה: 15/05/1923
תאריך פטירה: 31/10/2007
ארץ לידה: רוסיה
בן זוג: עמוס גולני

פיסות חיים
דברים שנאמרו ליד הקבר ביום השנה, 7.10.2008
…כשראיתי את הגברים קוברים בדממה את אמא, ואת העפר מכסה את הארון – הבנתי שזה הסוף… ואז היתה הערמה של האדמה החומה ועליה המון הפרחים החיים בצבעים… ואז זה היה הסוף. ואז הבנתי שהיא מתה. ואז רציתי שהערמה הזו של העפר והפרחים תישאר חיה ולחה ורעננה ותהיה שם כשאבוא לבקרה.
לפני כן, כשהיתה חולה ונפטרה, ותרמה את גופה למדע – לא קלטתי שהיא איננה. היא היתה איתי, חלק ממני. ורק כשקברו אותה מול עיניי – הבנתי. הודיתי, נכנעתי – היא באדמה ולא איתי.
לכן זה היה חשוב לעשות לה קבר ומצבה, על אף שאיני יודעת אם זה היה רצונה, לעשות לה מקום שבו תישן באדמה ואני אוכל לבוא…
רציתי לכתוב לאמא מילים מהמשורר ההודי רבינדרנט טגור, כי אבא תמיד היה מצטט אותו וקורא לנו בשמו: “רבינדרנט טגורי… שכמוך!”, וגם נתן לי מתנה את ספרו “גחליליות”…
חשבתי שאבא גם מסתכל על אמא בקבר לאחר שחיו יחד כל כך הרבה שנים וגידלו בדרכם המיוחדת ארבע בנות. תמיד הגנו אחד על השני מולנו, שלא נחשוב שהם לא חזית אחת של הורים.
אמא רצתה שאבא יהיה ויביא דברים מהשוק ברמלה לארוחת ארבע במרפסת הצופה על האנשים החולפים בקיבוץ, והיא היתה יושבת איתנו, אוכלת “לקרדה” וזיתים ירוקים ו”גבינה בולגרית” מהשוק ומתווכחת עם אבא על גולדה, ספיר, דיין ויגאל אלון – בצעקות עד לב השמים!
ואני הייתי יושבת על הכורסה הישנה ואוכלת לחם שחור עם חמאה וצנוניות – שהכינה לי מיד כשחזרה מהעבודה – וצופה בהם ובאנשים העוברים, ויודעת שזה זמן שלא ישוב.

הייתי נוסעת לנען מירושלים כשהייתי סטודנטית, לבקר את אמא ברפת. כשהיא מגלה אותי נכנסת למכון החליבה, היא קוראת בשמחה: “קיטי…!” ופניה מלאים זבל ואור מבין העטינים השופעים… והייתי נוסעת לנען לבקר עם ליהי בתי את סבתא והייתי נוסעת לבקר ב”בית הדר” את אמא לאחר האירוע המוחי, ועכשיו אני נוסעת דרך אותם אקליפטוסים לבית החדש בבית הקברות, מול השדות והקבר של אמא שלי – צביה שלי…
מכבית

* * *

מכבית – יום כיפור, 8-9.10.2008 – על סלע על חוף הים באילת, כותבת על פיסת נייר:
…כל אדם שאני מזהה בו סימן או תנועה או צללית שלך, אני מרגישה קרובה אליו, כאילו הוא מוכר לי ודמות שלך התגלמה בו. כל אישה עם סוודר נראית לי את, כמו שהיית. אני מזהה סימנים שלך בנכדים שלך – ליהי ויצחק – את הקיצוניות של ההקרבה העצמית, האכפתיות, המסירות והאידיאלים… ואז אני מרגישה קרובה אליהם כי את בהם. נתת את חותמך ורמז מדמותך היקרה לי מכל נותר בחיים.

בשקט הלכת לעולמך, בשקט חיית את חייך, ספונה בקיבוץ, בטבע, בין החיות, העבודה וסדר היום ששמר עלייך. בארבע וחצי – לפני השמש – לרכב על האופניים בני החמישים לרפת,
ואחרי כן למפעל. בצהריים לעלות במדרגות עם לחיים אדומות, לשמוח לקראתי שתוחבת ראש בין ירכיך עם המכנסים הקצרים, להציץ דרכם לעולם ולהרגיש מוגנת… ואז לשכב על הגג עם העיתונים ולפצח גרעיני אבטיח בשמש עם החתולים.
בערב לנסוע לפתוח מים ולאכול ארוחה קטנה בלילה ליד הטלוויזיה על הטס מהשוק בירושלים.
בעומק המקום הנסתר שלך אגרת בשבילי את האוצר של נפשך המלאה אהבה ורצון מרחקים.
“כמה היא יפה… איזה רגלים יש לה…” היית אומרת על רקדניות בטלוויזיה. “אמנות זה הכול…”
היית מדברת עליהן בגעגועים כאילו הגיעו למרום שאת רצית ולא העזת לחלום עליו בשביל עצמך. הנני רואה אותך סורגת את היצירות שלך ומלבישה אותנו הבנות והחתנים באמנות ידיך, שתמיד היו עסוקות ונגעו בחומר בלי פחד. בצמר, באדמה, בשיחי העגבניות, בעטיני הפרות,
בממטרות…
אני חיה איתך אמא ואת חיה בי כל הזמן…

* * *

סימה ואורלי – עובדות שכירות שעבדו איתה במפעל:
צביה היתה אישה חרוצה מאוד, אשת עבודה.
בהתחלה היה קצת קשה להסתדר איתה, אבל מהר מאוד מכירים מי זאת צביה ואי אפשר לא לאהוב אותה ולהתחבר אליה.
בשבילנו היא היתה לא רק חברה לעבודה – מעבר לזה – ממש כמו אמא.
סרגה לנו ולילדינו אפודות, סוודרים – לכל תינוק שנולד לנו.
דאגה לנו תמיד – רק שנרגיש טוב ושיהיה לנו תמיד טוב.
עבדנו איתה במשך עשר שנים ולעולם לא נשכח אותה.

צביה – אוהבות אותך תמיד!
סימה ואורלי

* * *

על צביה – יעל פלג:
את צביה אני זוכרת כבחורה צעירה יפהפייה – לבושה תמיד בסראפן וחולצה לבנה (לאחר העבודה כמובן) צמות קלועות וקשורות סביב הראש למעלה…
בזמנו הוקרן כאן הסרט המיתולוגי הרוסי “פרח לב הזהב” (כך נדמה לי קראו לו).
זה היה סרט יפהפה עם בחורה יפהפייה שקראו לה וסליסה – כך נראתה לי צביה…
כמובן שאת עמוס, בעלה, הכרנו יותר כיוון שהוא היה המורה להתעמלות המיתולוגי שלנו…

בשנות הנעורים שלנו עבדנו בעבודת הצהריים בענפי המשק וחייבו אותנו לעבור גם את הרפת שהיתה אז בחליבת ידיים כמובן. שם דווקא לא נפגשתי עם צביה, אלא עם בחורה “סטחנובית” אחרת – נועה של שבתאי, שלימדה אותי לחלוב ואוי לי שהפרה בעטה בדלי החלב שלי והוא נשפך…
בכיתה י”ב עברתי לעבוד בגן בית שהיה בשטח משק החי והאורווה של היום… שם נפגשתי עם צביה שוב. כמה שהשתדלתי לבוא מוקדם – צביה וחנה’לה רוסק כבר היו שם לפניי, וכמובן הספקי העבודה שלהן היו הרבה יותר משלי… אבל השלמתי עם כך.

במשך השנים הייתי רואה את צביה עם המכנסיים הקצרים עם הגומי למטה, מעשבת בגינות המשק. זאת כמובן לאחר עבודתה במפעל…
ואחר כך יצאה לעבוד ברפת של יהל בערבה… וחזרה למפעל – עד מחלתה…

צביה, גרטה ושרה שטרנפלד היו החברות הטובות ביותר של אמא שלי ז”ל. אמא רק לא אהבה את החתולים שצביה טיפחה ופחדה מהם מאוד, אבל צביה הקפידה לבוא לבקרה תמיד.

לאחר שאמא נפטרה הייתי רואה בערבי שישי את גרטה וצביה צועדות יחדיו לחדר האכילה לארוחות ליל השבת – כך עד הסוף…

כך אזכור את צביה…