בן אריה יעקב

יעקב בן אריה

תאריך לידה: 01/081/1916
תאריך פטירה: 13/09/2005
ארץ לידה: פולין
בת זוג: אהובה בן אריה

פיסות חיים
אבא,
אבא, מעולם לא לחצת על “לחצן המצוקה”…

בילדותך, כשחלית בקדחת ונתקפת בהתקפת חום וצמרמורת בדרכך מבית הספר, לא פנית לאיש.
יומיים חיפשו אותך בחולות תל אביב עד שמצאו אותך שוכב קודח תחת שיח…
בזקנתך, כשאתה עיוור וחושיך בוגדים בך, תמיד פילסת את דרכך ללא עזרה, כשאתה משרה סביבך הרגשה שהכל בסדר.
בניגוד לקשיים שלך להתבטא בפני קהל האמנת שאתה מסוגל לפתור כל בעיה שעמדה בפניך.

אבא, נולדת בשנת 1916, לאחר שאחיך הגדולים עזבו את הבית ושתי אחיותיך הבוגרות היגרו לארצות הברית.

בזכרונך הראשון אתה יושב על ערמת עצים ענקית, מהם היה אביך מייצר חביות וגיגיות עץ, ומראש הערמה אתה רואה את הצבא הרוסי ניגף ובורח מפני הצבא הפולני.
פעם סיפרת לנו על חייל זר שערק מהצבא הפולני ונכנס הביתה… החייל התגלה לך כאחיך הבכור, שהיה בדרכו לעלות לארץ ישראל.

הוריך, שהציונות קראה להם, והגזרות בפולין דחו אותם, עלו לארץ עם ילדיהם הצעירים, בעקבות בניהם הבוגרים. התיישבתם בתל אביב, שם ספגת את מראות וריחות הארץ – הים, גבעות הכורכר והירקון, שתקף אותך לא פעם ב”בילהרציה”.

בגיל שלוש-עשרה סיימת את חוק לימודיך ב”תחכמוני”. כמו נערים עובדים רבים יצאת לעזור בפרנסת המשפחה. היית מסגר מעולה, וכשהיה צריך ויתרת על מקום עבודתך למען מפרנסים בעלי משפחות, הזקוקים לעבודה, כפי שהיה נהוג בימים בהם היתה ערבות הדדית בארץ…

במסגרת “הנוער העובד” המשכת את חוק לימודיך הבלתי פורמליים. שם רחשת את האהבה לארץ ואת התאווה לקריאה אובססיבית של ספרים. אהבות אלו נמשכו גם כשחיית בעיוורונך, והגיעו לסיפוקן על ידי שמיעת ספרים מוקלטים.

בתל אביב פגשת את אמא בשנית, לאחר שהגורל רצה שהפגישה הראשונה, והאהבה הראשונה תתרחש על האניה שהביאה את משפחותיכם ארצה, כשאתם ילדים בני שמונה שנים.

הרצון לתרום למדינה ולחברה הביא אותך ואת אמא לנען – שם בניתם את משפחתכם.

-אנו זוכרים אבא רך ואוהב אשר בציבור יש לו תדמית של אדם קפדן…
-אנו זוכרים אבא שכל חייו רדוף על ידי הזכרון שלא היתה לו ההזדמנות ללמוד ולהשכיל כראוי…
-אנו זוכרים אבא שעסוק בכל מאודו, שעות ארוכות, מבוקר ועד לתוך הלילה, ביצירה ובעשייה…
-אנו זוכרים אבא שאינו יודע לומר “אני” אלא רק “אנחנו”…
-אני זוכר אבא שבכה פעם אחת בחייו, כשהוא חיבק אותי, הקטן, בגופו הגדול והרועד מבכי, על בנו בכורו, שנפל והתרסק עם מטוס לתוך ימה של תל אביב, והוא בן 16 שנים בלבד…
-אנו זוכרים אבא שהיה כל כך מעורב בנעשה במפעל בנען שלא היה לו זמן להרגיש שהוא מתבגר, ויום אחד סיפר לנו בכאב שהוא פוטר, בגיל 82, מהעבודה…
-אני זוכר אבא שבבגרותו היה חבר, רע ושותף אמיתי, שבטיולינו הארוכים ברחובות נען פתרנו את בעיות הארץ והעולם…

אנו זוכרים אבא שמעולם לא לחץ על “לחצן המצוקה”…

היה שלום אב, חבר ורע

אוהבים ומתגעגעים – אשתך, ילדיך, נכדיך וניניך