אנוך רינה

רינה אנוך

שם משפחה קודם: להמן
תאריך לידה: 06/04/1908
תאריך פטירה: 01/01/1993
ארץ לידה: גרמניה
בן זוג: שמעון אנוך

פיסות חיים
רינה (פרידל) נולדה ביום 6.4.1908 (ה’ בניסן תרס”ח) בעיר דרמשטט אשר בגרמניה.

הסבא, יצחק להמן, ואשתו ברטה (פסלה, מבית נוי) עברו מהכפר לוגפלד לעיר הקרובה, דרמשטט, ביום 15.9.1875.
עם בואו לעיר ייסד הסבא של רינה את עסקי בנק י. להמן. העסקים כנראה פרחו. הסבא ומשפחתו והוריה של רינה נחשבו משפחות מבוססות שתמכו בנדיבות בקהילה החרדית והיו בין פרנסיה ופעיליה. הבית התנהל תוך שמירה קפדנית על מסורת ישראל.

הידידות בין אביה של רינה וחברו (לכיתה בגימנסיה של העיר) אשר היה לימים רב העיר, תרמה בוודאי לאווירה, במיוחד כאשר חברות וידידות זו חוזקה במרוצת הזמן על ידי שכנות של ממש.
המשפחות גרו שנים רבות באותו רחוב, בית מול בית.

רינה למדה בבית ספר תיכון לבנות. כל יום אחרי הצהריים ובימי ראשון לפני הצהריים התקיימו לימודי דת בבית הספר היהודי. אחותי טילדה, הצעירה ממני, היתה בת-כיתה של רינה בבית ספר זה. ביניהן התפתחה ידידות וביחד היו חברות בתנועת הנוער.

עם גמר בית הספר עבדה רינה בבנק המשפחתי. אחרי תקופת מה התחילה וסיימה לימודיה בבית ספר לאמנות בעיר השכנה, אופנבך. תחילת עבודתה במקצוע היתה בבית דפוס והוצאת ספרים אשר הצטיינו בהדפסות אמנותיות.

בקיץ 1933 עלתה רינה ארצה והגיעה לתל אביב. תקופה מסוימת עבדה כעצמאית עבור בתי דפוס שונים. רינה ואני נפגשנו בבית של אחותי רבקה (לנה), שם התארחה ולשם הזדמנתי הרבה בהיותי פעיל מטעם הקיבוץ והמשק, ובהתאחדות עולי גרמניה (קליטה והכשרה).
הקשר התעמק ותכננו את עתידנו המשותף.

בסיום תפקידי הנ”ל עברה רינה לנענה של אז.
היתה זו בשבילה הכרעה לא קלה: מרמת חיים גבוהה יחסית לחיי יום-יום והעוני של נענה.

כוח ההסתגלות של רינה הפתיע. במהירות התרגלה לתנאים. בתקופה הראשונה עבדה במכבסה.
כדאי להיזכר בתנאים של אז: דוד להרתחת הכביסה תחת כיפת השמים, הסקה בעצים וכמובן עבודת ידיים. בקשר לכך מוביל אותי זכרוני לפגישה עם צפורה לוקוב, שהיתה בגרמניה בשנת 1935 כשליחה, ויכולתי לזמן אותה לבית הוריה של רינה. אחרי ימים אחדים פגשתי את צפורה בקונגרס הציוני (לוצרן 1935) והיא אמרה לי: “שמעון, נדהמתי! איך אדם שגדל בבית כזה יכול להתרגל ולחיות את חיי נענה…”

בתנאי העבודה ובמאמץ הפיזי (עבודה בגן הירק) עמדה רינה כיאות. העומס הגופני וההתמודדות היום-יומית, גם ההווי “הפרולטרי” נתנו לה סיפוק. הכרתה התנועתית והערכתה את העבודה גברו. היא לא התאכזבה מרמת חיים כה ירודה.
בהיותה בארץ שמרה רינה על קשר משפחתי חם. היא הודיעה להוריה על הקשר בינינו.

באביב 1934 היה ביקור ראשון של אביה בארץ וכמובן בנענה.
בנובמבר 1934 התחתנו. אמא של רינה לא ויתרה והגיעה ארצה לחופש.

בשיחות עם אביה, ובמיוחד עם אמה, הביעה רינה את דאגותיה לעתיד המשפחה וביקשה שיעלו בהקדם.
תשובתם התעכבה. דאגותיה הלכו והתעמקו. לכן החלטנו, בקיץ 1935 לנסוע לגרמניה כדי לזרז את עליית הוריה.
(הוריי וגם כמה מאחיי ואחיותיי הגיעו בשנים 1932 ו-1934).

ביקורנו הצליח ומועד עליית הוריה נקבע סופית לשנת 1936.
בשעה טובה הגיעו הוריה כמתוכנן והשתקעו בשכונת קריית שמואל בירושלים, מאושרים באיחוד כל המשפחה, נקשרו גם לחברה הירושלמית ולנופה.

החלטנו לגדל משפחה, אך ניסיונות הריון נכשלו פעמים אחדות.

חודשים מספר אחרי עליית הוריה של רינה הוחלט במוסדות התנועה כי עלינו לצאת לשליחות.
טרם הסתיימה השנה האזרחית 1936 ואנו נמצאים כבר בפראג, עיר הבירה של צ’כוסלובקיה דאז.
שנינו נקלטנו היטב ומהר במסגרת תפקידנו – רינה כאחראית לשכה של “החלוץ”.

ניסיון להרות שוב נכשל. בסתיו 1937 נותחה ומצבה החמיר. כדי לאפשר טיפול ביקשנו את עזרתה של אמה אשר מיהרה לפראג וטיפלה ברינה כשישה שבועות. במרץ 1938 נותחה רינה שוב מתוך תקווה שניתוח זה יאפשר אולי הריון עתידי.

תוך תקופת השליחות חווינו את כל האירועים הפוליטיים הקשים שעברו על אירופה:
הגרמנים כבשו את אוסטריה במרץ 1938, את חבל הסודטים בסוף ספטמבר אותה שנה, ואת צ’כוסלובקיה במרץ 1939. רבים הם הידידים שרכשנו בתקופה סוערת זו, ידידות שנשמרת עד עצם היום הזה.

בדצמבר 1941 נולדה יעל. בהתרגשות עצומה נתנה כל המשפחה הענפה ביטוי לאושרנו.
כל המשק חגג. שנים רבות זכרו והזכירו את שמחת כולם.
הביקורים הדחופים של רינה עם יעל בירושלים גרמו נחת ואושר להוריה.

בנובמבר 1947 קבעו שוב מוסדות התנועה שעלי לצאת לגרמניה בשליחות למחנות “שארית הפליטה”.
הפעם הפלגתי לבדי.

בפרוץ המאורעות אחרי החלטת האו”ם, בכ”ט בנובמבר 1947, ובמשך כל מלחמת השחרור נשארו רינה ויעל לבד.
בתקופת המלחמה היה הקשר רופף, אך באחת ההפוגות הצלחתי ללוות קבוצת עולים ולהגיע לימים ספורים הביתה לנען.
כאשר הסתיימה תקופת השליחות עליה התחייבתי בצאתי לשליחות, תבעתי את שחרורי. המוסדות לא הסכימו ובמקום זה אישרו את נסיעתן של רינה ויעל אלי לגרמניה.

את “סדר” הפסח בשנת תש”ט חגגנו ביחד במינכן עם כל השליחים.
רק בהיותן איתי היה ביכולתי לספר לרינה על העבודה היום-יומית.

באחד הימים נקבעה רינה, יחד עם חברה נוספת, ללוות קבוצת עולים ממינכן לצרפת (מרסיי).
הניסיון הממשי בדרכי העלייה הזו, ההיכרות עם האנשים שעסקו במלאכה, וכמובן קשיי הדרך – השאירו בה רושם עמוק. בהתרגשות ובהערכה סיפרה רינה על אירועי הנסיעה הזו.
ב-2 בנובמבר 1949 נפגשנו במרסיי עם יהודית חכלילי על סיפון האונייה שהביאה אותנו הביתה.

רינה הביעה אז את רצונה לעבוד בעבודה מקצועית: צבעות. רעיון זה לא היה כל כך מקובל. לעובדים בענף זה וגם למוסדות היו ספקות והם גילו התנגדות. היתה דרושה עקשנות ורצון עז כדי להתגבר על דעות קדומות.
בכל אופן רינה לא ויתרה על שאיפתה. המציאות הוכיחה את צדקתה. למעלה מעשרים שנה זכתה בסיפוק רב בעבודתה היום-יומית בצבעות.

טעמה הטוב, הנכונות הרבה לייעץ לחברים ולמלא אחר רצונם, יכולתה לעזור לחברים להפוך את החדר ל”בית”, סידור הריהוט הקיבוצי, הפשוט – התמונות, הווילון וצבעו – כל זה היה לה אתגר ואיתו התמודדה בסיפוק ובהצלחה גם יחד. היתה זו תקופה עשירת ניסיון על אף העבודה הגופנית הקשה והמאמץ לעמוד גם בתחרות עם עובדי הענף הגבריים.

באוקטובר 1962 הצטרפו הוריה של רינה לנען. הם זכו בשפע של דאגה ואהבה ממנה ומכל המשפחה.
באותן השנים מצאה אושר בציור נוף ביתנו נען. רבים מציוריה מצאו דרכם לחדרי החברים. בשמחה מסרה את תמונותיה לכל החפץ בהן. בציור הנוף של משקנו – בתים, ובמיוחד עצים וצומח, גילתה את הקשר השורשי לכל אשר סובב אותנו.
במשך שנים הקדישה את שעות הבוקר המוקדמות בשבת לציור ולטיול.

בשנת 1973 נכנס רינה לעבוד בחדר האוכל. מעל עשר שנים התמידה בעבודה זו, עד ליום שהופיעו סימנים ראשונים של מחלתה האכזרית. ללא מרירות נשאה את סבלה.
ברגעים הרבים של התקפי כאב ועינויים נפשיים ידעה לתת ביטוי לדאגתה לגורל המשפחה, לאהבתה ולאמון הרב שרכשה לכל אוהביה – אהוביה. בלתי נשכחת המסגרת המשפחתית בה עמדה במרכזה.
המעשים הרבים, הקטנים, היומיומיים, ללא ליאות, באהבה כה עמוקה, בהבנה כה יסודית.

בתודה, בהערצה ובאהבה נישא את זכרונה הברוך.

שמעון והמשפחה