אולמן רחל

רחל אולמן

תאריך לידה: 28/02/1916
תאריך פטירה: 09/09/2000
ארץ לידה: לטביה
בן זוג: חנן אולמן

פיסות חיים
רחל נולדה בשנת 1916 בעיר ריגה אשר בלטביה – אמא רוסיה הגדולה, בת לגיטל ובנימין קוזלינר. משפחה יהודית חמה אשר עתידה להיות גורם חשוב בדברי ימי הציונות הדתית בישראל. בנו של דודה הוא הרב קוק.

בשנת 1936 עלתה לישראל והיא נושאת ברחמה תינוק. היא הגיעה לשפיים המיתולוגית.
שם, בין החול הלבן והים הכחול, נולד בנה הבכור, ירדן.
כעבור תקופת מה הכירה רחל סמל בפלוגת הגפירים בשם חנן – ונישאה לו.
רחל ילדה את בני, בנה השני. משנסתיימה תקופת השירות של חנן בשפיים הוא חזר לנען יחד עם רחל ושני בניהם, וילד שלישי הצטרף – גיורא.

רחל השתלבה בנען הנבנית ועבדה בתור אחות סיעודית, במטבח עם “הדגים המלוחים והכבושים”, ב”חמי טבריה” האלמותיים ו”אמבטיות הבוץ” לכל פועל.
מכינה סנדויצ’ים מהירים לפועלי השלחין, חמושה בעגלה הנצחית, אמרות כנף חדות ונקודת הסתכלות שונה על החיים.

היתה ברחל תחושת פספוס מסוימת ובלתי פתורה שנקברה עמוק בבטנה פנימה. תחושה של חלומות שלא הגשימה, אך העדיפה לנשוך שפתיים. לעתים פרצה ממנה בעוז הרקדנית הקטנה שהסתתרה בה.

השנים חלפו, הציפורים נדדו, נכדים נולדו ורחל נמלאה אושר רב.

ולפתע, ללא כל התראה מוקדמת, היכה בה “הסרטן” וחשבו כולם שכבר אבוד… אך רחל נלחמה
בעוז: “אני נחום תקום” הפטירה ובעטה את “הסרטן” עד לגבול קזאחסטאן…

אחרי המחלה חוותה רחל שינוי לא פשוט. האנרגיות שלה סבלו מירידה והיא הפכה דאגנית וטרודה בפרטים קטנים וחרדה לבריאות המשפחה, לעתים באופן קיצוני. אך הכול מתוך אהבה שכה קשה היה לבטא באופן ובדרך מקובלת.
“הסרטן” היכה בה שנית בהפתעה אך רחל יכלה לו שוב כשהיא צועקת ברעם תותחים: “עוד ניפגש בקרב ובאש” ושיגרה את “הסרטן” רחוק רחוק מטווח ראייתה.

לא רבים ידעו שמאחורי הפנים חרושי הקמטים ושערה השחור הסתתרה פעם צעירה יפהפייה.

והשנים חלפו להם, טובות יותר וטובות פחות. מחלתו של חנן ומסירותה לאין קץ בטיפול בו, היקשו עליה מאד. עם מותו נתרוקן ממנה משהו עד מאד והשנים לאחר שהלך עברו עליה בעצב רב.

לפני כארבעה חודשים היכה בה “הסרטן” שוב. למערכה האחרונה, “ריקוד ולס אחרון בקזבלנקה” אמרה בעייפות, בחוזרה בפעם האחרונה מ”הרצפלד”, למראה הסדינים האדומים על מיטתה, הפטירה: “עוד לא הבינו כאן שהקומוניזם כבר מת!”… ודרשה להחליף את הסדינים.
שעותיה האחרונות עברו עליה בצלילות ובשבת האחרונה נפטרה.

תחסרי לנו לטוב ולרע – אמא, סבתא וחברה – להומור ולטירוף, לקיטורים, הרעמים, הברקים – ו”כבר עדיף לחזור לשפיים – שם השמש תמיד זורחת”…

יהי זכרך ברוך!