אוטיקר עדה

עדה אוטיקר

תאריך לידה: 18/01/1946
תאריך פטירה: 03/09/1958
ארץ לידה: ישראל

פיסות חיים

נספתה בהתפוצץ דוד הקיטור, והיא אך בת שתים-עשרה במותה…

משחר ילדותה זינקה עדה בהתפתחותה השכלית-נפשית, הרחק מעבר בני גילה, המרחק הזה היה שריר וקיים במשך כל חייה הקצרים. היא ניחונה בתפיסה בלתי אמצעית, טבעית, מעמיקה וחוזרת, וידעה לצרף את מכלול ההוויה שקלטה למעגל מקיף אחד. סגולה אינטלקטואלית כזאת
עלולה להיות מכשלה רצינית מאוד לילדה צעירה ולהקים מחיצה בינה ובין חברת הילדים אשר בה היא חיה.

כאשר נכנסה בית כתלי בית הספר כבר שלטה על כל החומר שהיתר היו צריכים להשיג בשנתיים הבאות. בחרדה רבה ליוו ההורים והמחנכים את עדה שמא תזלזל במה שעומדים להגיש לה ותרגיש עליונות מזיקה. כאן נתגלתה בה תכונה מפליאה: מעצם ראשית לימודיה ובמשך השנים הבאות ידעה להסתגל לסביבתה הלימודית ונמנעה מכל התבלטות. היא חרדה מאד לא להופיע כידענית ויוצאת דופן. גישה זו לא גרמה לה לבלמים נפשיים. היתה זאת בחירה מרצון מכוון אשר אפשרה לה לצעוד במסלול אחד עם יתר בני קבוצתה. מסוימות מסרה בקיצור רק בהערה:
“זה לא חשוב”. לא היתה בכך התחמקות מעשייה. היא חשה כי את העיקר ספגה לתוכה ועצם הכתיבה הינה רק תרגול.
לעומת זה היה מרנין לראות כאשר מצאה תוך שיחה לימודית חוליה מקשרת. אז ישבה בפה פעור קמעה, העיניים פקוחות לרווחה, חולמניות, וברק מהיר חולף בהן.

הספר היה המלווה הרציני ביותר בחייה. היא לעולם לא קראה לשם בילוי זמן. בשבילה דפי הספר היו השער לחיי הנפש ולמציאות, מפתח לתרבות האנושית אשר הכירה כבר בערכה המכריע. קריאתה היה מגוונת מאד ולא פעם מצאוה עוסקת בספרות עיונית רצינית. היא הבינה נושא כזה מתוך אינטואיציה וידיעה חלקית קודמת, אך כאשר הרגישה שהוא למעלה מיכולתה – הפסיקה. היא ידעה שעוד תגיע אליו.

בחברת הילדים היתה כאחת הבנות. עטורת שפע שערות כהות, סגלגלת פנים, בהילוך קצת דובי, השתעשעה עמהן בכל מעשיהן. חופשית היתה ופתוחה למעשה שובבות. רק לעתים רחוקות ביותר הסתגרה בעצמה.
רוב ימיה היתה משוחררת ממועקה כלשהי וידעה לצחוק בלבביות על הצדדים המבדחים שהשכילה להבחין בחיינו. היא השתתפה בפעילות החברה, יזמה מבצעים, ויחד עם זה התאפקה לא להיות העומדת בראש, אף על פי שנולדה לכך.

אין זה פרדוקס אם אומר שהיא ידעה לשאת בילדותיות את בגרותה – אולי ביתר דיוק – היא חיה בבגרות את ילדותה.
אינני מעז לנגוע בקשריה למשפחתה. כאן נרקמו יחסים כה אינטימיים ועמוקים שאין לאיש מן הצד זכות לנסות לפענחן, רק אציין את אהבתה הנוגעת ללב לאחיה הקטן, שהיתה מורכבת מאהבת אחות גדולה ואם.
עדה היתה לנו בשורת הבטחה…

***

דברים ביום השבעה

על קברותיהן הרכים…
יום פרא, יום אכזר, גורל בלתי נתפס הלם אותנו אמש. צירוף מקרים איום גזל מאיתנו בחטף
את עדה ואילנה – בנות השתים-עשרה, ניצנים מלבלבים שעמדו לפני פריחתם.
אין כח עתה לדבר ולהספיד אותן, אין עוד הדעה סובלת מכה זו.
עליזות-נפש היו וצמאות חיים. בתוך גלימת ילדותן כבר התבלטה האישיות המתגבשת, האשה העתידה להיות. העולם עמד פתוח לפניהן, והן היו כמעט כבר מוכנות לקראתו.

בהינף אחד שכולנו. הן נקרעו מזרועות הורים אוהבים, ממעגל אח ואחיות. נתייתמה מאד חברת הילדים אשר בה צמחו וגדלו מילדותן הרכה ולה נתנו כל אחת מהן את סגולותיה.

אין נחמה. יש אולי רק כח אחד שמסוגל לגשר מעבר לקברים האלה – הוא כח האמונה בחיים אשר מאפשר לנו לחיות במסגרת הזאת ובארץ הזאת, עם כל גורליותה הנפתלת. יעמוד לנו הכח הזה.
אהבת המשק תעטוף את התלים האלה, כפי שהיא צוררת בזכרון חי את כל היקרים הטמונים באדמה הזאת.

פרץ

***

חלפו שבעה ימים והתדהמה גדולה כשהיתה ואולי אף יותר. ככל שאתה מתרחק מהרגע בו קיבלת את ההלם גוברת הפלצות בחושבך על האסון. האמנם? איכה נעקרו היקרות ואינן?…

הלוך הלכו שתי ילדות שטופות אור-שמש של בין הערביים, דרו בבטחה על אדמת ביתן; ודאי היו עליזות, פטפטו וצחקו בדרכן – וכהרף עין נאלמו דום… כהרף עין נגוזו מארץ החיים.

ולמחרת – נטמנו למנוחת-עולמים באדמה זאת, שגידלה אותן לחיים אשר הבטיחו כה רבות.

עטוף הבית הקיבוצי באבלו. אם גם שוטפים תהליכי החיים הלאה, אם גם יוצאים חברים לעבוד, ילדים ללמוד, ותינוקות מצהילים פניהם לעולם הבלתי-מוכר – לא חזרנו לסדר היום. כמעט ולא עוזבת אותך המחשבה והזכרון לשכול ששכולנו ושותפותך באבלם של ההורים השכולים
ובני המשפחה.

מילות תנחומים להורים? דל הניב לבטאן. נהיה זהירים בשגרתיות. אין כבית הקיבוצי השותף לחבר ביגונו אך אין להתיימר כי שותפות זו הנה תמורה לאבידה האישית המשפחתית.
יודעים חברינו פנינה וטוביה, לוטקה וישראל וילדיהם כי ליבנו אתם, כי חרדתנו אתם, כי בכל מאודנו אנו רוצים שיעמוד להם הכח והעוז לשאת את השכול ולהמשיך לטוות את המסכת למען ילדיהם, למענם ולמען הבית שקודש להם בברית דמים.