קמינסקי רות

רות קמינסקי

שם משפחה קודם: בוין
תאריך לידה: 17/09/1923
תאריך פטירה: 08/12/2023
ארץ לידה: גרמניה
בן זוג: חנן קמינסקי

פיסות חיים

אמא שלי, רות, רותשן. מאה שנים על קצה המזלג.
רות נולדה בברלין בספטמבר 1923, להוריה ביאנקה זקס וארתור בוין. אחות ליואכים, הבן הבכור, ולגיזלה, האחות הצעירה שנולדה שבע שנים לאחר מכן.
בהמשך עברה המשפחה להתגורר בקרבת משפחותיהם של ההורים, בקוטפוס שבצפון מזרח גרמניה, עיר יפה טובלת ביערות, שנהר השפריי זרם בה.
ביאנקה, אמה של רות, עבדה כמנהלת חנות במרכז קניות גדול ואביה ארתור היה מנהל חשבונות, שעבד בבית חרושת לממתקים.
ביאנקה הייתה יהודייה שומרת מצוות, וארתור האב היה נוצרי. את ביתם הם ניהלו במתן כבוד זה לזה; החגים היהודיים נחגגו, האם הייתה מבקרת בבית כנסת, וחג המולד נחגג עם כל סממני החג.
רות ויואכים למדו בבית הספר וגיזלה הקטנה התחילה ללמוד בגיל חמש.
בשבתות הלכו הילדים עם אימם לבית הכנסת, ובזיכרונות הטובים שנשארו לה מאז שיתפה אמא בבגרותה:
“אהבתי כל כך ללכת לבית הכנסת, הוא היה יפה ותמיד מלא, ואמא היתה שרה כל כך יפה. כל יום כיפור אבא היה בא לשמוע את התפילה האחרונה ומלווה אותנו הביתה. בבית הוא ניגן בכינור ובמפוחית וכולנו היינו שרים”.

חיי המשפחה הרגילים והשלווים הופרו עם עליית היטלר לשלטון.
כשאמא הייתה בת 9, עם עליית הנאצים, היא סולקה מבית הספר ונשלחה לעבוד כמשרתת בבית של עשירים.
על אותם ימים סיפרה:
“עבדתי בפרך מהשכם בבוקר עד השעות המאוחרות של הלילה, אבל בני הבית היו טובים אליי”.
“בתשעה בנובמבר 1938, שרפו את בית הכנסת שלנו. למזלנו, בגלל שאבא היה נוצרי, לא לקחו לנו את הספרים לשרפה. אבל זמן מה לאחר מכן לקחו את אבא למחנה מיוחד של גרמנים שסירבו לעזוב את נשותיהן היהודיות, וקראו לו ‘יהודי מזוהם’. כעבור זמן הוא ברח משם”.
במשך מספר שנים הועברה אמא בין מקומות עבודה בכפיה ורוב הזמן הייתה לבדה.
המשפחה הוצאה מביתה והועברה לבית קטן ללא מים ושירותים, שאותו חלקו עם משפחות נוספות.
בשנת 1941 אולצנו לתפור את הטלאי הצהוב.

אמא הוסיפה וסיפרה:
“בסוף שנת 1943 הופצץ בית החרושת לנשק שבו עבדתי ונקברתי תחתיו. היו המון הרוגים אך לי לא קרה כלום”.
“בפברואר 1945 הופצצה קוטפוס על ידי האמריקאים וביתנו הקטן נהרס. הוריי ואחיי היו קבורים תחת ההריסות ולמזלנו הם הוצאו בחיים. אחותי ואני עמדנו בחוץ בוכיות וצעקנו לעזרה. אמא נפגעה קשה בגב והנחנו אותה בעגלה. נשארנו ללא קורת גג והתחלנו לצעוד גוררים את אמא בעגלה. אבא רצה שנגיע לברלין. הדרך הייתה מושלגת, והיה קור איימים. היינו רעבים ואני הייתי מחפשת אוכל למשפחה, הייתי דופקת על הדלתות, ללא פחד, ומבקשת אוכל. בדרך כלל נתנו לנו לחם”.

“בדרך נכנסנו לחזית ובכל פעם הסתתרנו בגומות שנוצרו מהפגזים. המראות היו קשים והחיילים הרוסים היו גסים ואכזריים. הדרך הייתה קשה”.
“כך הלכנו חודש וחצי, גוררים את אמא ושוקעים בשלג ברגליים שאותן עטפנו בסמרטוטים לאחר שהנעליים התבלו.
בסוף הגענו לגבול של הולנד. רצינו לחבור למשפחה של אמי, שחיה בהולנד. עדיין לא ידענו שכולם נספו. אך ההולנדים לא אפשרו לנו לעבור. עשינו עוד כמה ניסיונות עד שהצלחנו לעבור והכניסו אותנו לאולם מלא פליטים, שהיה שייך לפיליפס, בעיר איינטהובן”.

“אחרי כמה חודשים הגיעו אנשי עלייה ב’ להעביר אותנו לצרפת, ומשם ממרסיי באוניה לארץ. אבי לא יכול היה להצטרף, כי בגלל היותו נוצרי הוא לא קיבל סרטיפיקט”.
“באיינטהובן שבהולנד הכרתי את חנן קמינסקי, שהיה בבריגדה היהודית ועסק אחרי המלחמה בעלייה ב'”.
“השייט לארץ היה סיוט – ישבנו כמו סרדינים ולא היה לנו כמעט מים. במאי 1946 הגענו לארץ וישר לקחו אותנו למחנה פליטים בעתלית. אחרי חודש נסעתי לנען לחנן”.
“להגיע לקיבוץ מתבגר, אחרי השואה, זה לא פשוט. השפה, הזרות, הכול שונה וקשוח. חנן היה בצבא והמזל הגדול היה שהייתה קבוצה של יקים שתמכו והקלו, וגם היה עם מי לדבר”.

בנובמבר 1948 נולדה לרות ולחנן בתם רחלי.
על חייה בנען הוסיפה רות לספר:
“השנים הראשונות לא היו קלות. מאוד רציתי ללמוד אך העברית שלי לא הייתה טובה מספיק. רציתי ללמוד אחיות. עבדתי כמה שנים במרפאה עם שרה לוקוב, שלימדה אותי המון.
עבדתי בבתי ילדים ובמחסן הילדים ובשנים האחרונות במפעל הממטרות עם עודדה ויעל גודו, עזרתי להם בארגון הניירת.
למדתי לאהוב את נען, את חבריה ואת החיים הקיבוציים. לא הייתי פעילה בחברה אך היו קובץ חברים שהיו קרובים אלינו ואיתם התראינו”.

בשמונה השנים האחרונות התגוררה אמא בהדרים – הבית המשפחתי.
המקום הפך לביתה והיא נהנתה מהפעילויות, מהאווירה, מהחברה ומהצוות המסור והאוהב.
קארינה הייתה המטפלת האישית שלה, והיא טיפלה בה באהבה אין-סופית.
הדס היתה האמא הדואגת והאכפתית, שראתה, הקשיבה ואפשרה לכולנו להרגיש טוב.
תודה לכולם מעומק הלב.

אמא הייתה אישה רכה, יפה ועדינה, תמיד אלגנטית ונעימת סבר. היא הייתה סגורה מאוד ומיעטה לשתף במה שעבר עליה.
אני חושבת שכולם אהבו אותה.

תודה לך אמא אהובה. נוחי לך.
נזכור אותך באהבה.

רחלי והמשפחה