דינה אורן
תאריך לידה: 07/07/1913
תאריך פטירה: 04/08/2000
ארץ לידה: ליטא
בן זוג: שלמה קופל
בן זוג: יהודה אורן
פיסות חיים
אמא נולדה בעיר שבל בליטא.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נמלטה המשפחה לרוסיה.
אמה, אשה קשת יום, נאלצה לקיים בעמל כפיה את כל המשפחה, אחד-עשרה נפשות.
זמן קצר לאחר הגיעם לרוסיה, שם חיו כפליטים. בהיות אמא בת ארבע נפטר אביה, כתוצאה מפציעה בעת הבריחה.
בשנת 1921 חזרה המשפחה לביתה בליטא ומצאה שכל רכושה שנשאר שם, נשדד.
אמא בילתה את ימי ילדותה במוסד שנקרא אז “בית ילדים”, מקום שנתן קיום נאות וחינוך מסודר לילדים יתומים או ילדים שלא היה בכוחה של המשפחה להעניק זאת להם. שם התגלתה אמא כאישיות בעלת עוצמה נפשית ויכולת הישרדות יוצאת דופן. נטולת רחמים עצמיים היא
הבינה שזוהי מלחמתה בעולם – שלא האיר פנים לה ולרוב בני עמה היהודים במזרח אירופה.
בראשית שנת 1931 עלתה אמא לארץ עם גרעין ליטאי של “השומר הצעיר” – “נצח”, לקיבוץ כנרת, שלימים עבר לאפיקים. שם הכירה את שלמה קופל, בוגר “הנוער העובד” שעסק בארגון הבאת חברים צעירים לקיבוצי “הנוער העובד”. בהשפעתו עברה אמא לנען. בשנת 1933 הם נישאו.
1936. הימים ימי מאורעות, ובארץ מתנדבים לארגון “ההגנה”. אמא מוצאת את עצמה מוכנה לפעול ולקחת על עצמה תפקידים אשר דרשו ממנה תעוזה ואומץ לב. היא נשלחת לקורס מדריכות ירי ומפקדות עמדה, מסיימת את הקורס וממלאת את תפקידה, כשהיא כבר אם לגיורא בן השנה. התנאים אינם קלים עבורה והיא לא מתלוננת.
על הפרק הזה בחייה הרבתה לספר לילדיה ונכדיה, לא כדי לפאר את מעשיה, היא ראתה בעצם מעשה ההתנדבות למען החברה והחברים, למען העם והמולדת, קוד מוסרי, ולאורו רצתה לחנך ואף מימשה את החינוך שהקנתה לנו, ילדיה.
בתחילת 1944 יוצא שלמה קופל, אבא של גיורא ואבישג, בליווי קומץ חברים נוספים, למצרים,
בשליחות החי”ל (הבריגדה היהודית) ממנה לא שב.
שנים רבות אחר כך ייסרה את עצמה על כך שלא היתה לצידו ברגעיו האחרונים, בארץ ניכר, ולנו ילדיה, סיפרה עליו עוד ועוד, שלא נשכח. גם היא לא שכחה כמעט עד אחרון ימיה, כל עוד נותר בה הכושר לזכור…
לצידה עמד כל העת הזאת, תמך ועודד, מי שאהב אותה כל כך ואהב אותנו והיה לנו לאב שני – אבא יהודה.
אמא ויהודה נישאו בשנת 1949 ונולדו מיתי וללי. מעתה היינו משפחה רחבה. המוסיקה נכנסה בעוצמה לחיינו וגילתה שאמא גם ניחנה בקול יפה וחם, חוץ מהכשרון העצום לנהל משפחה קשורה ומלוכדת, ששואבת אל חיקה את מי שזקוק לחום ואהבה. וכך קולטים אמא ואבא נער שמגיע עם “ילדי טהרן”, מניצולי השואה, ופותחים את ביתנו בפני כל מי שחפץ וזקוק לבית חם.
אמא מקפידה על כך שלנו לא תהיה פריבילגיה בקבלת פינוקים והטבות.
ביתה שלה היה מבצרה. היא שמרה בקנאות על פרטיותה ועל ילדיה ואנחנו ראינו בה מלכה. מלכה שידעה להאציל מיופייה הפנימי ומאישיותה הגאה, מחכמתה ופקחותה על כל הסובב.
לעולם לא תהא נסמכת או תלויה בחסדם של אחרים. גם ברגעי הסבל האחרונים שלה נקפץ פיה, האינסטינקט שכה הורגל בכך לא בגד בה גם הפעם. היא לא גנחה וכאילו לא התייסרה.
לא רצתה להטריד. בשקט הכל-כך רועם שלה עצמה את עיניה והלכה לה…
יפהפייה שלנו, מלכתנו האצילה…
יהי זכרה ברוך!