לי-אור זהר

זהר לי-אור

תאריך לידה: 06/11/1940
תאריך פטירה: 05/08/2023
ארץ לידה: ישראל
בת זוג: נירה לי-אור

פיסות חיים

במהלך השנים האחרונות זהר הקדיש חלק נכבד מזמנו לכתיבת קורות חייו והגיגיו, בהם שיתף את הקרובים אליו. בחרנו להיפרד ממנו, במילותיו
“קוראים לי זהר. נולדתי בבנימינה בסתיו 1940. הנכד הבכור לבית ליפין מרחוב הקליפורנים. בבית אחד, לא קטן ולא גדול, גרנו סבא וסבתא, אמא ואבא, אחי ואחותי.
בחצר שלנו, חמישה דונם, היה הכול, שני סוסים, שבע פרות, שני כלבים, משפחת טווסים ואלף ארבע מאות וארבעים תרנגולות מטילות. בגינה, בשורות ישרות כסרגל, גדלו כל סוגי הירקות ובנוסף: הדרים, תפוחי עץ, אפרסמונים וזנים נבחרים של ענבים.
לבר המצווה קיבלתי מסבא רובה טוטו ושניים-עשר כרכים של כתבי הרצל. לשם איזון, גם שני ספרים של ז’בוטינסקי. קיבלתי גם, מלבד אופניים, מאתיים ספרים. התמקדתי בספרים על ממציאים ומגלי ארצות. קסם לי מכולם הספר “בדד” שבו תיאר תת אדמירל בירד את קורותיו כאשר שהה לבדו חורף שלם בקוטב הצפוני. בספר על חייו של אדיסון מצאתי את טבלת סימני המורס בעברית. מצאתי פעמון חשמלי והתחלתי להתאמן. כמו כל ילד חשבתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול, חקלאי כמו סבא שלי או חייל כמו אבא שלי. הסביבה והמורים אמרו שאני מאוד מוכשר. אני ידעתי שאני מאוד לא אוהב להתאמץ.
בסיום העממי זכיתי במלגה ויצאתי ללמוד בבית הספר החקלאי פרדס חנה”.

“בצבא, כפי שרציתי, הגעתי לקורס אלחוט בבה”ד 7. אחרי הקורס הגעתי למפקדת גייסות השריון בקסטינה. למחנה הגיעה אלחוטנית יפהפייה חדשה. התחלתי לחוג סביבה במעגלים, הזמנתי את נירה ברגשטיין לסרט בקרית מלאכי ולמחרת בערב הצעתי לה נישואין.
ב-14.2.1961 החתונה שלנו חנכה את אולם הספורט בנען. בן 20.5 הייתי נשוי. לנירה עוד לא מלאו 20.
אחרי קורס קצינים, בקשר פיקוד דרום, יצאתי לסיור מניצנה על שביל הפטרולים לאילת.
כשהגענו לנ”צ 833 ראיתי לראשונה את הים האדום ומיד ביקשתי לעבור לשרת באילת.
כך הגענו לאילות כזוג נשוי צעיר. שנה וחצי גרנו בחושות של אום רשרש עד שעלינו לנקודה החדשה.
נשארנו שם שבע שנים. היינו צעירים, חזקים וחדורי אידיאולוגיה”.
“החלטתי להגשים את חלום ילדותי, להיות אלחוטאי על אוניית משא.
למדתי שנה וחצי במכון להכשרה ימית בעכו. חייתי כמו סטודנט עני שבעניים.
בהפלגה הראשונה הייתי אמור להיות צוער וסופסוף עליתי על האונייה דרור השייכת לתרשיש.
אחרי ארוחת ערב יצאנו לים והקאתי פעם ראשונה. הרביתי להפליג והכרתי אנשים נהדרים. אהבתי לים ולאוניות החזירה אותי לאלחוט.

אני אוהב את הים והמרחבים, אהבתי את מה שעשיתי והתגעגעתי הביתה.
בשנת 1999 המורס באוניות ובתחנות החוף הפך להיסטוריה. הלוויינים החליפו את האלחוטאים”.

“אני קורא ראיונות סיכום חיים של מצליחנים, ומגחך. הם תמיד אומרים שאילו נולדו מחדש היה עושים הכול אותו הדבר. אני הייתי חוזר על אותן השגיאות והשטויות אבל נאחז באותו העוגן. הייתי מציע לנירה להתחתן איתי במלאת יומיים להיכרות שלנו! כשבא לי רעיון אני ממציא מכשיר שאיש לא חשב עליו לפניי וכשאין לי מה לעשות אני יושב ומקליד באצבע אחת לבקשת משפחתי האוהבת. נמאס להם לשמוע את הסיפורים שלי.
למדתי לקבל באהבה את הזיקנה, ואת הזקנה, וכל השאר כפי שאמר קהלת ‘הבל הבלים, הכול הבל’.
לפניי צג מחשב, משמאל סיגריה, ואצבע יד ימין מקלידה מה שבא לה. לא רוצה לנסוע לשום מקום”.

“כשהייתי ילד רציתי להיות שומר מגדלור על אי בודד כאשר אהיה גדול. מפעם לפעם בלילות שישי
רכבתי על אופניים, בלי פנס, וישבתי לבד שעות על קצה שובר הגלים בקיסריה”.

זהר שלנו, אנחנו מקיימים את צוואתך ומפזרים את אפרך על גלי הים שכל כך אהבת. שוט לך בשלום.
המשפחה