שרוני אריאלה

אריאלה שרוני

תאריך לידה: 03/12/1948
תאריך פטירה: 02/08/2001
ארץ לידה: ישראל

פיסות חיים
אריאלה נולדה ברמת גן בחורף 1948, בת שלישית לטובה ושמעון שרוני.

בקיץ 1952 מגיעה המשפחה לקיבוץ נען. אבא שמעון, אמא טובה והאחיות הבוגרות – עדינה והניה, ואחריהן מהדסת, בעיניים פקוחות ובוחנות – אריאלה בת הארבע. קטנה, רזה, ובעיניים סקרניות, בוררת ובודקת, כי כל דבר מעניין וחדש בעיניה.

השינוי במעבר מהעיר לקיבוץ משפיע על אופייה ומזגה של הקטנה. אריאלה משתלבת בגן הילדים.

והימים ימי כנופיות הפדאיון המטילות מורא בישובי הארץ. גם בנען, כמו בשאר הקיבוצים, ישנים ההורים בבתי הילדים כדי לשמור ולהגן עליהם. ואבא שלה שומר כמו כולם, ואריאלה גאה בו מאד ואומרת: “אבא שלי שומר וישן כל כך חזק עד כי גם המטפלת הבאה בבוקר להלביש את הילדים מתקשה להעירו”.

עירנית, פעילה ועליזה משתלבת אריאלה בבית הספר, בכיתות א’ ב’. והנה היא גומרת כבר את בית הספר היסודי, ומשתלבת עם בני הכיתה בחיי החטיבה והנוער העובד.

לאמא ואבא של אותה תקופה אין הרבה השפעה על חיי הבנות והבנים. עיקר החיים תוססים וגועשים במועדון החטיבה, בחדרי המגורים, בדשאים ובבריכת השחייה. ושם אריאלה מרגישה עצמה חופשית ועצמאית כציפור דרור.

בעת הגיוס לצבא מתנדבת אריאלה לצנחנים ומשרתת שם את כל תקופת השירות.
באחד מטיולי נען לצוק מצדה מכירה אריאלה את יפתח ולאחר זמן קצר הם נישאים ובונים תחילה את ביתם בנען.
הבית הקיבוצי צר לזוג הצעיר והם מחפשים את עתידם בעיר הגדולה, בין בתי תוכנות ה”היי טק” המתפתחים באותה עת.

על גלי ה”היי טק” יוצא הזוג ללימודים ועבודה באיטליה ובחזרתם לארץ מתפרקת המשפחה.
אריאלה, הנשארת בגפה בתל אביב, ממשיכה בעבודתה בבית התוכנה למעגלים מודפסים.
בתקופה זו רוכשת לה חברות וחברים רבים, המלווים אותה בידידות ואהבה שנים רבות.

ואז סוף סוף נולדת עדי. איזה אושר לאריאלה, וכמה שמחה לאבא ואמא שלה. נכדה חדשה נולדה – בת לאריאלה.
עדי ממלאת את כל ישותה של אריאלה.

מתוך דאגה לשלומה ועתידה מחליטה אריאלה לחזור הביתה – להורים למשפחה ולנען.
כאן היא משתלבת מחדש בחיי החברה, ממלאת תפקידיה במפעל ובטיפוח “הישות הנשית של נען” שבה ראתה כח מניע, מזרז ומדרבן.

אמא אריאלה גידלה, טיפחה, תמכה וקידמה את עדי שלה ללא לאות, ולא עמד מחסום אותו לא הסירה על מנת לפתחה ולהביאה לידע רב יותר, תרבות עשירה יותר ואופק פתוח יותר. וכל זאת באהבה בחיבוק ובעידוד.

ולפתע חלית אמא אריאלה, ומחלתך אין מרפא לה. והחברות הרבות ואנו בני המשפחה, סעדנו וטיפלנו בך.
רצינו כי תחלוף מחלתך ותשובי לאיתנך, כי עדיין כולנו זקוקים לך, ובעיקר עדי שלך, ולא עלה בידינו…

שלום לך אריאלה נוחי ליד אבא ואמא… וימתקו לך רגבי אדמת נען.

נירה, עדינה והניה