מטהבס הני

הני מטהבס

שם משפחה קודם: קוהל
תאריך לידה: 11/06/1914
תאריך פטירה: 29/10/1943
ארץ לידה: גרמניה
בן זוג: לביא (לולו) מטהבס

פיסות חיים
רשימה שיצאה ביום השלושים למותה:
הני קוהל – רפת כוח ושקטה, ענווה וטובה מכל שפגשתי בארץ.
היא פסעה-עברה בינינו כמו עובר-פוסע הצל, קל וענוג על פני משטח-חול רך.
תתכסה השמש – יחלוף הצל – לאן, אנה נעלם?

הני הלכה מאתנו בלא מחאה, בלא תלונה, בלא תביעות. כה שקטה היתה לכתה, כה חרישית..
כך ניגרים המים מבעד לאצבעות… הן היו בידיך המים, חשת את מגעם העדין ושמחת לו…
והנה ניגרים המים בלא קול ומאום לא נותר. היד עודה נמשכת לאותה הרגשה ולשווא – היא איננה יותר…

* * *

הני קוהל באה אלינו לפני שבע שנים, בתוך קבוצה של חמישים חבר. כרגיל, לא היו די מקומות לשיכונם ובאופן זמני שוכנו בלול החדש ובחדר הקריאה.
בלב החברים החדשים פעם הרצון להיקלט בעבודה ובהווי בנען. לעת ערב היתה העלייה החדשה מתכנסת בחדר הקריאה, נשמעו צלילי האקורדיון ושירים, שירים קרובים להם, המלווים אותם מילדות.
כמה נעים היה להציץ פנימה ולראות מבעד לעשן הסיגריות את הפנים המחייכים, הטובים, את העיניים המבריקות.

הני היתה שקטה, קלה, עדינה. דומה אינה מהלכת אלא מחליקה בתוך חייה הסואנים של נען.
תמיד עדינה ומסבירה פנים. והיה ברור לך – אדיבות זו וסבר פנים זה אינם פרי חינוך, אלא נובעים מדקות ועדינות הנפש.
דומה כי מתוך רגישותה שלה היא מתייחסת בזהירות לרגשות זולתה. כרוח אותו הפתגם העתיק:
“אל תעשה לזולתך מה שאינו רצוי לך”.. דומה כי היא התמזגה עם זולתה…
הקול שקט, נעים, קולח לאטו תמיד ומעין חיוך על פניה. אך בקול ובחיוך רכים אלה מפכה רצון, עצמיות.
יש משהו עצמו משלה שאינה מגלה אותו החוצה, אך גם אינה מוכנה לוותר עליו לאיש.

כשהחלו הגשמים ודרי הלול היו צריכים לצאת מתוכו, הזמנתי את הני לחדרי. חדר קטן, ארגזי עץ.
הני היתה חולה תכופות, נאלצה לשכב במיטה. וכשחיים כה קרוב הרי שמתגלה האדם.
אז הכרתי את הני הקטנה והתקיפה ברוחה.

מהו הדבר שמשך אליה? היו לה ידידים ו”מחזרים” רבים. חברים טובים ומעניינים. ראיתי כיצד, בלא “משחק באהבה”, בלי להשתעשע בשלטון שבידה עליהם, בתבונה, החלטיות ועדינות, ידעה לדחותם ולהישאר שוב שקטה, עדינה ומהורהרת.

* * *

הני אם. אשה כמותה – ענווה, עמוקת רגש, בעלת תבונה שקטה ואופי יציב – הופכת למרכז המשפחה. מלכדת ומקשרת את התכונות השונות אשר סביבה. בבית של רמי שלה היתה לידידתן הקרובה של המטפלות. זה היה אידיאל היחסים אשר צריך לשרור בין הורים ועובדות בית הילדים – לטובת הילד ולטובת בית הילדים כולו.

* * *

הני נלקחת לבית החולים, ושם אזלו חייה יחד עם דמה. ימים רבים לא ידענו את המוות. והנה באנו האסון לפני שלושה חודשים, במות אבנר, ושוב מבהיק בחדר האוכל הגיליון הלבן העטור שחור, ומילים ברורות וקצרות מודיעות לנו כמדקרות את האסון.
היא מתה בערב. במחנה דממה. בחשיכה עומדים חברים, קבוצות-קבוצות, ושותקים. מישהו מפליט:
“בערב שבת מתים צדיקים”. מישהו עונה בלחישה: “והיא אמנם היתה אחת מהם”…
המחנה דומם וחשוך. אין לדעת אם דממת שינה היא, אבל אור לא עולה מחלונות החדרים.
האסון החדש נוקב בלב כל יחיד ומעורר בו צורך לשקוע בצערו שלו, בחרדה לגורל קרובים וידידים אשר נשארו שם הרחק באירופה…