כפרי דוד

דוד כפרי

תאריך לידה: 01/01/1910
תאריך פטירה: 24/04/1992
ארץ לידה: פולין
בת זוג: זינה כפרי

פיסות חיים
בן 82 במותו.
מתוך זיכרונותיו של דוד כפרי (1992)
“…חייב אני חוב של כבוד, שאינו ניתן למדד, לחברים, לפעילים ולתנועה, שנתנו את ידם הטובה להעלותני מעמק הבכא, מן המאוס והמשפיל בהם הייתי שבוי ימים רבים.
בזכותם באתי בברית ההגשמה והמחנה החלוצי, וכל חיי חשתי כחייל הנכון לבצע את אשר נתבע ממנו, בלי לרדוף אחרי כיבודים ותארים”…

* * *
דוד כפרי נולד בשנת 1910 בפולין למשפחה מתבוללת ובה תשעה ילדים. הוריו ניהלו פונדק דרכים סמוך לעיירת הגבול אוסטרוק. אמו מתה זמן קצר לאחר שנולד. שאר בני המשפחה, מלבד שלושה בנים, נרצחו לנגד עיניו בידי פורעים רוסיים, והוא רק בן חמש.
היתמות ליוותה אותו, במובנים רבים, עד סוף ימיו: נדודים, חיי הישרדות, פת לחם גנובה, מבית יתומים אחד למשנהו, ואחר כך, כבוגר – מהפכן, מנהיג, לוחם חולם, שחיפש כל חייו עולם יפה יותר.

בספר הזיכרון לזינה כתב: “בשחר ילדותי התייתמתי מהוריי וימים רבים הלכתי בודד בשבילי החיים. בברית אתך הוספת לי חוסן ועמדת לצדי. בערוב ימיי קשה לשאת את הבדידות והיתמות המחודשת…”

בגיל עשר נאסף כפרי על ידי יהודי קשיש ותמהוני, בלקינד, שהציל ילדים תועים בפולין והעביר אותם ארצה בכוחות עצמו, במסע ארוך ומפרך, שנמשך חצי שנה – דרך וינה, איטליה, מרסיי ומצרים.

הקבוצה הגיעה לחוות חפציבה, ובעקבות מחלת הקדחת נדדה לחדרה. גם שם היתה קדחת, והם הצטרפו להקמת ישוב חקלאי קטן בהר כנען.

ההתיישבות נכשלה מהר מאוד ושוב מצא עצמו נודד, נלחם על קיומו בפרדסי האיכרים בחדרה.
בארץ ימי רעב, ביצות, קדחת וישוב יהודי קטן של איכרים אמידים, שלא פתחו את לבם וכיסם לעבודה עברית.
אלה ידעו לנצל נערים כמוהו בעבודת פרך, בלי לדאוג לצרכיהם, להשכלתם ולחינוכם.

חולה קדחת, במצב נוראי של תת-תזונה, נמצא יום אחד מעולף ונשלח ל”כפר ילדים” בגבעת המורה.
שם נחשף לראשונה להשפעת המדריכים יוצאי “גדוד העבודה” ואנשי המשקים בעמק.
הוא היה מוקסם. חיי הקיבוץ, העיסוק בחקלאות והחברים בתנועת “הנוער העובד”, שהחלה לקרום עור וגידים, שבו את לבו.

אחרי שנה בכפר, והוא בן 15, שלא העביר עדיין תער על לחייו, קיבץ כפרי חבורת נערים וארגן מרד בכפר. הם הדיחו את הנהלת הכפר, שהיתה מזוהה עם “הפועל הצעיר” ומסוכסכת עם “אחדות העבודה” ותנועת “הנוער העובד”.
בעזרת ישראל גלילי ניהלו הנערים את חיי הכפר עד שנשלחו, הסוררים, על ידי מזכירות התנועה, לייסד קיבוץ הכשרה ליד פתח-תקווה.

כמה דונמים, חמישה אוהלים וניסיונות כושלים להוציא פרנסה – זו היתה מנת חלקם של עשרות קיבוצים שהוקמו באותם ימים, ימי “העלייה השלישית” ו”הרביעית”.
המלחמה על העבודה העברית תימשך עוד שנים רבות. מצוקה, רעב, עבודה פיזית קשה בסלילת כבישים, בפרדסים, בהנחת מסילות ברזל ובניסיונות לעבוד את האדמה.
רבים נשברו, התפוררו, וכך גם הקבוצה בפתח תקווה. המעטים ששרדו נשלחו לרחובות, ויחד עם פליטים מקיבוצי הכשרה אחרים הקימו את הגרעין שעלה אחר כך, ב-1930, על הקרקע בנען.

“היהלום שבכתר” של תנועת “הנוער העובד” – כזה היה הגרעין. 37 צעירים וצעירות, חסרי בית, שבעי נדודים – שראו בתנועה ובהתיישבות שליחות עליונה וקדושה.

תוך מאבק על כיבוש האדמה וייסוד החברה הקיבוצית, על כל בעיותיה החברתיות והכלכליות, הקדיש כפרי את מרצו להרחבת הפעילות של “הנוער העובד” בכל רחבי הארץ.
הנער היתום היה גאה להציל נערים אבודים כמוהו.

ב-1934, ערב פרוץ מלחמת העולם, יצא כפרי לפולין כשליח “הקרן הקיימת” וההסתדרות.
עם פנס קסם קטן נדד בפולין מעיר לעיר, מכפר לכפר, ושקד על הקניית ערכי הציונות וארגון העלייה.
המלחמה פרצה כשיצא כציר לבחירות בקונגרס הציוני בז’נבה.

כפרי חזר לנען, אך לא לזמן רב. בשנות השלושים לחייו, אחרי שהכיר את זינה, אשתו, היה בין הראשונים שהתגייסו לפלמ”ח. הוא התגייס לפלוגה ה’ ונתן את נפשו לייסוד ארגון ההגנה היהודי הראשון בארץ: גיוס אנשים, רכישת נשק, איסוף כספים, ארגון שיירות.

אף שתמיד יצא לשליחות ציבורית, בטחונית ותנועתית זו או אחרת, הקפיד לחזור למשק, ולו לזמן קצר. לשבת, כדבריו, על טרקטור, לשמור על קשר עם האדמה.

ב-1946 הקים את פלוגה ח’ ברמת רחל ופיקד עליה. אחרי פירוק הפלמ”ח, ב-1948, שירת בצה”ל כמג”ד.

משנת 1955, במשך כעשר שנים לסירוגין, הקדיש את מרצו ל”אחדות העבודה”, ואחר כך למפלגת “העבודה”, תוך מעורבות פוליטית כנה, שליוותה אותו עד יומו האחרון.

* * *
כפרי נפטר בשבת השכם בבוקר, נם את שנתו, מכורבל כתינוק. כפי שכתב:
“כל חיי חשתי כחייל הנכון לבצע את אשר נתבע ממנו, בלי לרדוף אחרי כיבודים ותארים”.

הוא חי בצניעות וענווה. היו בו חן וחום אנושי ללא גבולות. מעולם לא ביקש הכרת תודה ולא רצה להיות נטל על איש.

…קצת מאוחר מדי לומר, ומעט מדי, אבל היית ותישאר אהוב…