ירמנוביץ אראלה

אראלה ירמנוביץ

תאריך לידה: 28/08/1916
תאריך פטירה: 23/09/2014
ארץ לידה: ישראל

פיסות חיים
מתוך רשימותיה

ילדות בעמק

… ילדה קטנה הייתי כשהתארגנו ראשוני נהלל והחלו מתקבצים מכל פינות הארץ לעלות ולהתיישב על הקרקע,
לכן לא זכורים לי שלבי ההתארגנות הראשונים ואסיפת היסוד החגיגית בצל החרוב הגדול על גבעת הטרשים,
למרגלות ההרים, בואכה הכפר הערבי מעלול.
אותה גבעה שנקראה “גבעת הכיבוש”, ושאליה היינו עולים לרגל בכל הזדמנות.
הישוב הוקם לאחר מכן על גבעה נמוכה בלב שממת הביצות.
ראשונים עלו למקום הגברים. הנשים והטף נשארו בחיפה או נצרת ורק לאחר כמה חודשים הצטרפו אליהם.

הגבעה הפראית החלה להצמיח אהלים וסוכות, נוסף לקוצים ולסדריות. ביניהם התרוצצנו כשאנו מחרידים בצהלתנו
ענני יתושים וציפורים מרבצם.

זכורתני – בנייני הציבור הראשונים בישוב הצעיר היו: המקלחת, חדר-האכילה והמטבח המשותפים.
אוהל גדול ורחב שוליים היווה חדר אכילה כללי, ומבנה פחים ומחצלות שימש למקלחת.
צינורות וברזים לא היו כמובן. המים לרחצה באו מהחביות שנצבו על הגג. את החביות מילאו במי-מעיין עין דורה
שהובאו בפחים על גבי אתונות. המתרחצים היו תלויים בחסדי האתונות. לא פעם קרה שנשארו באמצע הרחצה
ללא מים, כיוון שאחת האתונות התעקשה, כדרך החמורים, ולא רצתה להמשיך לשאת את פחי המים.

הקדחת הִכּתה והציקה ללא רחם. מרפאה טרם היתה, אבל בליעת כינין היתה חובה כללית.
אני זוכרת שהייתי נלווית אל אמא, שהיתה אחראית על חלוקת הכינין. מאוהל לאוהל ומסוכה לסוכה היינו עוברות
ומחלקות את המנה היומית. לילדים נתנו גלולות חלקלקות בציפוי מתוק, ואילו הבוגרים נאלצו לבלוע את הכינין
המחוספס והמר כלענה – גזירה שאין לחמוק ממנה.

דאגות, בעיות ולבטים למכביר היו מנת חלקם של הבוגרים, אבל לנו הילדים היו הימים ספוגי אור, אוויר, צהלה ודרור
מאופק עד אופק. ימים שלמים התרוצצנו ותרנו את הארץ החדשה והבלתי נודעת. סולם הגילים בקבוצת הילדים
היה רב שלבים וכיוון שמוסדות חינוך לא היו – השתדלו להעסיקנו ולרכזנו יחד.

באותם ימים לא חשב איש שאפשר להקים ישוב ללא חומת מגן, דוגמת קירות החומה שנבנו סביב בתי המגורים
במושבות הגליל. החליטו אפילו להקיף גם את החצרות בנהלל בקיר מעין זה. חגורת בטון סביב העיגול המיושב.
מדדו, קבעו וסימנו מקומה של החומה והחלו ביציקת עמודי הבטון לחיזוקה. במרחקים קצובים זה מזה צמחו, דומני,
חמישה עמודים ובכך נסתיים הדבר.
הסתבר לעוסקים במלאכה שאותם עמודים, אשר נראו לילדים רחוקים מאד אי-שם במדרון, מצרים את צעדי הבונים
וכובלים את רוחם המתפרצת למרחב. והם נשארו עירומים ובודדים, מתגמדים בפינות החצרות שזכו בהם,
עדות לתמימות הרעיונות של הימים ההם.

תחילת בית הספר לא זכורה לי כיוון שימי הראשונים עברו עלי בגן הילדים הראשון במושב, ולמסגרת בית הספר
נכנסתי כשכבר היה “ותיק”, אבל זכורים לי הערבים הנפלאים וקבלות השבת באוהלו של משולם המורה.
משולם בא לנהלל בראשית הדרך. היה אוספנו ליד אוהלו, מקריא, מספר, מלמד שירים ומנגן בכינור. קולו היה נמוך, מחוספס קצת וחם. לפעמים היה פנס הנפט התלוי על תורן האוהל מאירנו ולפעמים רק הירח הכסוף, התלוי בשמים.
היו אלו ערבים נפלאים ושעות קסומות שטעמן ודאי לא יפוג כל עוד יכסיף ירח בשמים ושלווה של בין-ערביים
תפרוש כנפיה על הארץ.

…כשנזכרים כיום באותם זמנים רחוקים נראים לנו הדברים כמשחקי ילדים מעלי גיחוך.
נהלל היתה ישוב יחיד ומיוחד בלב סביבה עוינת. הערבים בסביבה לא יכלו להשלים עם עובדת קיומנו
ועשו כל שביכולתם להטרידנו ולהפיל מוראם עלינו. קטטות בשדות היו מעשה שבכל יום כמעט.
לעתים התנכלו לחורשים בשדות ולרוב היו משלחים את עדריהם על השדות הזרועים.
הנשק השימושי ביותר היו הנבוטים הזכורים לשמצה, אותם מקלות עם ראשים מסומרים.
לעתים קרובות היו מסתיימות הקטטות בתפיסת העדר ובכליאתו במרכז המושב. מחשש נקמתם צריך היה לדאוג
למחסה מוגן לנשים ולטף. נמנו וגמרו לחפור חפירה גדולה ורחבה, מעין בריכת שחיה רחבת ממדים.
הערימו את העפר על שפתה והתקינו בסוללות העפר אשנבי ירייה שקוראים לה “חפירת ההגנה”.
לא זכור לי אפילו פעם אחת שהיה צורך להשתמש בחפירה זו להגנה ממש, אבל מקום משחקים נפלא היה המקום
ומכלאה מצוינת לעדרים הנתפסים. אך משבא החורף הפך המקום לבריכת אגירה עכורה ומסוכנת וסופה שכוסתה ויושרה.

הרבה, הרבה אפשר לספר ולחזור ולספר על אותן השנים. איך היה הבוץ הדביק והכבד שליט בלעדי בדרכי המושב,
איך היינו מגיעים לבית הספר ברכיבה על פרדים מפני שאי אפשר היה לעבור את הבוץ ומגפיים לא היו בנמצא בכלל.
אפשר לחזור ולספר איך נבנו הצריפים הראשונים, ללא ידע והבנה בתנאי המקום, איך דלף הגשם, מטפטף לצלחות
בשעת האוכל, איך ואיך ואיך…

ועכשיו, עכשיו אתה בא ולפניך ישוב פורח ומשגשג, גדול ומבוסס, המכסה על כל אותן שנים של עמל, יגע ודבקות,
ישוב מבורך שאפשר להתפאר בו…

(מתוך “לחברים”, עלון נען, 27.8.1971)

* * *

זיכרונות מהעבודה ברפת
סיפור א’
זכורתני לילות אפלים וגשומים. החצר ללא תאורה, משובשת בערוצים. לא שביל ולא פיסת דשא.
מעיל גשם ומגפיים – הס מלהזכיר!
השעה 2:30 לפנות בוקר. אני יוצאת מחדרי, צנופה בסוודר ומטפחת ראש למגן מהקור.
המרחק עד הרפת נראה אין-סופי. ללכת מהר אי אפשר כי האדמה חלקלקה ובוגדנית. רגלי מגששות באפלה.
לפתע מבזיק ברק ורעם מתגלגל בשמיים בקול אימים. ומיד אחריהם ניתך המבול.
לרפת אני מגיעה כעכבר שנמשה מהמים. הפרות מסתכלות בי בעיניים גדולות, תמהות ומרחמות.
וכך זה לא אחת ולא שתיים…

סיפור ב’
שתי רפתות היו אז בנען. אחת חדשה ונאה, בנויה בטון ומסודרת, לפי מושגי הימים ההם, והיא ניצבה על גבעה.
השנייה – שחוחה ועלובה. מבנה עץ ופחים ובה הפרות האוסטופריזיות, הנגועות בחיידקי שחפת. רפת הסגר.
פרוצה לכל רוח. רפת זו היתה צמודה לאורווה הישנה ומקומה ליד המעבר לחורשת האקליפטוסים.
אז היה זה קצה המחנה. השנים היו שנות מאורעות תרצ”ו. ידיעות על שוד ורצח מגיעות חדשות לבקרים,
כשהחולב נתקף מאחוריו באמצע חליבת הלילה.
ברפת הישנה רק פרות אחדות וחולב שם רק אחד. השביל בין הרפתות עובר בחורשה חשוכה.
הלב מפרכס קצת והאזניים כרויות לכל רחש…
האור הודלק ברפת ושלוות הפרות משרה רוגע ובטחון. הרהורי הפחד נגוזים ואת נבלעת בשגרת העבודה.
בחוץ מפציע השחר. קול נשימת הפרות וקילוחי החלב בדלי מתנגנים כשיר ערש ונתלים כעופרת בשמורות העיניים.
החליבה נמשכת תוך נמנום כמעט.
פתאום קופא הדם בעורקים: סוס מעבר לקיר, מחריד את הדממה ומניס את הנמנום.
בוקר חדש נולד. שוב חוזרת ומתרוננת החורשה שטופת אור וציוצי ציפורים…

(“לחברים”, 23.12.66)