גלילי צפורה

צפורה גלילי

שם משפחה קודם: לוקוב
תאריך לידה: 16/05/1912
תאריך פטירה: 05/11/1996
ארץ לידה: אוקראינה
בן זוג: ישראל גלילי

פיסות חיים
אמא הלכה לעולמה בגיל 84, שבעת ימים.
באדמת נען תמצא מנוחה, בקרבת אבא, בקרבתו של יונתן.

אמא נולדה באוקראינה בשנת 1912. בילדותה חוותה פוגרום בעיירתה ובעקבותיו נדודים.

בשנת 1925 עלתה משפחתה ארצה והתיישבה בפתח-תקווה, ואמא אז בת שלוש-עשרה.
קליטתה בארץ, ובעיקר השפה החדשה, לא היו קלים, עד אשר נפתח בפניה עולם חדש כאשר הצטרפה לתנועת “הנוער העובד”, תנועה בחיתוליה, בה מצאה את ביתה. שם אף פגשה לראשונה באבא, מראשוני ומייסדי התנועה.

בהיותה בת שבע-עשרה הצטרפה לקבוצת הנוער העובד, קבוצת מייסדי נען, הגרעין הראשון של התנועה הצעירה, שישב באותה עת בגבעת-ברנר, טרם עלייתו על הקרקע בנען.

בקבוצה, ומאוחר יותר בנען, עבדה אמא, כרבים אחרים, בפרדסי הסביבה ובבתי האריזה.
אני זוכר תמיד את סיפוריה על העבודה בבית האריזה ברחובות, ההליכה ברגל לעבודה וחזרה, דרך הכפר הערבי סתריה, מהלך שעה ומעלה – דברים הנשמעים בלתי אפשריים על פי מושגינו.

מאז, עת היתה נערה בת שבע-עשרה, ועד יומה האחרון, האמינה אמא בדרך הקיבוץ, באותה אמונה שלמה ובלתי מתפשרת.

אמא והקיבוץ, אמא ונען – ישות אחת היו. הזדהותה היתה שלמה, אמונה עמוקה כרוכה בהכרה אידיאולוגית.
אלה הפכו אותה ללוחמת ומנהיגה ללא פשרות.

דומה ששירתה בכל תפקיד מרכזי בנען. שנים רבות כיהנה כמזכירת נען וכנציגת נען בפני מוסדות חוץ.
עשיתי פעם חשבון שחמש-שש פעמים שירתה כמזכירה, לא פעם דווקא בעתות משבר, כשמישהו צריך להיחלץ ולהנהיג.

צפורה לוקוב, לא צפורה גלילי, אישיות העומדת בזכות עצמה. יפת תואר, גאה, נאבקת להעלאת מעמד האישה בקיבוץ, בשליחות התנועה ובהסתדרות – שנים רבות לפני פרוץ הפמיניזם.

הקיבוץ היה עוגן חייה, אך יחד עם זאת ידעה אמא הרבה מכאוב. עצים זקופים מתקשים ככל הנראה לעמוד בעין הסערה. אובדנו של יונתן גרם שברון לב ונפש. גאוותה וריחוקה, הימים הרבים בהם היה אבא שקוע בעבודתו הרחק מהבית – הביאו עמם בדידות רבה.

לא קל היה לראות את התהליכים העוברים על הקיבוץ שהיא היתה ממעצביו, מבלי יכולת להיאבק ולהשפיע, דברים שהיו בנשמתה.

אמא הלכה לעולמה שבעת ימים ומכאובים. אך דומני שחייה היו מלאים. המאבק על הגשמת אמונתה בקיבוץ, השנים הסוערות של התהוות המדינה, לצד אבא, קרובה למרכז ההתרחשויות, היווה עבורה מקור של סיפוק ובכך ישנה, ודאי, זכות גדולה.

יהי זכרה ברוך!