גינזבורג צביה

צביה גינזבורג

שם משפחה קודם: ליפסקי
תאריך לידה: 08/03/1912
תאריך פטירה: 30/06/1999
ארץ לידה: פולין
בן זוג: שבתאי בלוך
בן זוג: אברהם גינזבורג

פיסות חיים
צביה נולדה בפולניה, בעיר לוביץ, בשנת 1912, שישית מבין אחד-עשר הבנים והבנות שנולדו להוריה – שרה ויצחק ליפסקי.

להוריה היתה מאפיה גדולה אשר סיפקה את הלחמים והחלות למרבית העיירה.
המשפחה היתה אמידה. ההורים והילדים גרו בקומה העליונה, מעל קומת המחסן, המאפיה והחנות.
בכל שבת, לאחר תפילת “שחרית”, היו מגיעים אל ביתם רבים מעניי העיירה, כאילו לשתות כוס תה ולשוחח בענייני ציונות וסוציאליזם, אך גם כדי לסעוד מה”טשולנט” שהתחמם בתנור המאפיה.
כך גם שימש מחסן המאפיה לפעילות של עזרה הדדית קהילתית…

ההורים עשו כמיטב יכולתם על מנת לאפשר לכל אחד מהילדים לקבל חינוך והשכלה, והיו מספיק פתוחים כדי לאפשר לכל אחד את בחירת דרכו בחיים. וכך בכל שנה עזב אחד מהאחים הבוגרים את בית ההורים ללימודים ב”ישיבה” ובגימנסיה בעיר הגדולה (לודז’ או ורשה).
במקביל המשיכו ונולדו האחיות והאחים הצעירים.

שחרור פולין מהכיבוש הרוסי הפך את האחים הבוגרים, שהיו פעילים סוציאליסטים וקומוניסטים,
לנרדפי השלטון הפולני. מחסן המאפיה ובתי הכלא נהיו מקום המפגש היחידי בין האחים הבוגרים לצעירים.

האח הבכור, שלמה, שעסק בפעילות ציונית בפולין, עלה לארץ. הצטרף ל”גדוד העבודה” ובהמשך היה ממקימי קיבוץ תל-יוסף. שלמה היה שליח הסוכנות ודאג לאישורי עלייה לכל בני המשפחה שהגיעו לגיל 17.
וכך, מדי שנה, הצטרפו לתל-יוסף עוד אח או אחות, ומשפחת ליפסקי החלה להיפרד מהעיירה בפולין לטובת קיבוץ תל-יוסף.

בשנת 1931 הגיע תורה של צביה והיא עלתה לארץ, לקיבוץ תל-יוסף. צביה התחתנה עם שבתאי בלוך, שהגיע באותה שנה עם קבוצת נערים יתומים שעלו לארץ במסגרת אישורי עלייה לנערים והכשרה מקצועית בבן-שמן. בתל-יוסף נולדו להם: אבנר, גינה, נדב ואילת.

באותן שנים גם הגיעו לארץ ולתל-יוסף ההורים עם ארבעת הילדים הצעירים יותר. וכך גדלה לה משפחת ליפסקי בתל-יוסף.

כאשר נפרדו צביה ושבתאי, עברו שבתאי והילדים – אבנר ואילת – לנען.

צביה נישאה בשנית לאברהם גינזבורג, ניצול שואה, שעלה לארץ בשנת 1947 במסגרת “עליית הנוער”.
לאברהם היתה זאת הזדמנות לחדש משפחה שכולה נכחדה. לצביה – לחדש חיי משפחה.
נולדו להם: שאול, דוד ושרה.

לאורך כל חייה ידעה צביה להעניק ולהקרין את אשר ספגה בילדותה בבית הוריה – את החריצות,
הנאמנות, הפתיחות, הצורך להגשים ולהיות שייך. הרצון לתרום לכולם, ויחד עם זאת לאתר ולעזור לנזקק הבודד.
צביה חיפשה להצטרף לכל עבודה בשדה, בעבודות קטיף, איסוף ואריזה – אשר בהם אפשר למדוד ולהתבלט בזריזות עבודת הידיים.

צביה היתה בעלת חוש הומור ייחודי, אשר התבלט בסיפורים ציוריים מחוויות בעבודה עם מתנדבים ובני-נוער.
היא ידעה לצחוק, ולצחוק תחת שמש יוקדת, כאשר לכולם כבר אפסו הכוחות…

בשנת 1976, לאחר 45 שנים של נתינה ושייכות בתל-יוסף, עזבה צביה, ועמה אברהם, את תל-יוסף והצטרפה
אל הבנים והנכדים בנען. גם כאן המשיכה בדרכה הייחודית, לתפוס פינות המתאימות לה ולתרום בצנעה את חלקה.

בשנותיה האחרונות דעך גופה ואזלו כוחותיה, בזקנה קצת מוקדמת. במשך כל 23 שנותיה בנען לא הפסיקה צביה להלל ולשבח בפנינו כל מעשה יצירה, כל החלטה קיבוצית ואת כל הנתינה הענקית שהעניקו לה כאן – ועל כך תודתנו מכל המשפחה בתל-יוסף.

יהי זכרה ברוך!